בשמלתה הכחולה

בשמלה כחולה ושיער הנאסף לזנב סוס היא יוצאת את הבית, פניה נטולות איפור, אין צורך היא אומרת אל עצמה הקצת מלאה רגשות אשמה, "במילא אני הולכת להיות לבד עם עצמי, במשרדי זה היפה יותר מכל משרד אחר שאי פעם נכחה בו אני" 

בין הדלתות השקופות אחר כך במהלך יום עבודה היא רואה את הנוכחות שלה, עוברת וחוזרת אליה, בין דפי העבודה והקלסרים לפינת הקפה ופינת העישון החיצונית הרחוקה 20 פסיעות מהדלת המפרידה. השקט והדממה נוכחים בתוכה חזקים מאוד, היא אוהבת להיות כאן, אוהבת את הדממה את השקט את הסיפור שהמקום הזה רוקם אל תוכה.

ורד מתקשרת בתוך דממת השקט, היא עונה לה במילה אחת בעלת שתי הברות, וורד מיד משיבה- איך את נשמעת את יודעת? כאילו ואת צוללת בתוך לב ים, רק את והשמיים, הרוגע בקולך מסגיר לגמרי את כל העובר בתוכך.

היא מסיימת את השיחה עם ורד ומקלידה עוד שני מסמכי עבודה ושולחת את הפקסים הנערמים על השולחן וחותמת את הדרוש חתימה ומחייגת אל הפגישה הבאה רק על מנת לשמוע שזו נדחתה, ואז היא פוסעת 20 צעדים ופותחת את דלת המשרד השקופה אל החוץ, אל הגינה הסביבתית המקבלת את פני הבאים, את פניה, היא, בבוקר הזה, וחושבת לעצמה שחבל והיא אינה מעשנת משום שכמה מפתה היה לעשן כאן בפינה הזו עכשיו, לקחת אל תוכה לשאוף ולנשוף שמסביב הדממה התהומית הזאת, אולי רק קול רחוק של מכסחת דשא עובדת לאיטה נשמע בה.

ובמקום סיגריה היא מוציאה את ספר הקריאה שברגע האחרון השימה בתיקה, כי אולי יהיה לה בכל זאת זמן קריאה ואפילו אם לא לשעה ארוכה אז לדקות, היא מסתפקת בזאת, והשמש קופחת על היא והשמלה הכחולה, והיא מתיישבת על כיסא העץ המונח בפינה, ואת כפכפיה הגבוהות היא חולצת, ומניחה את הרגליים על הכיסא המאובק שמולה, זה מלוכלך מעט היא חושבת ואינה חוזרת בה מכך לשבת. ופותחת עמוד 118 בו מונחת הסימנייה, ולוקחת אוויר ושואפת ונושפת ומעשנת מילים אל תוכה...זו ההתמכרות שבה, הסיגריה שלה.