כמו פעם ראשונה כזאת

ישנם ימים שנקודות ההשראה בדרך רבות הן וכל שנותר הוא לאמוד אותן ולדעת שזכינו לחיות, ואני יודעת שלומר "זכינו לחיות" עשוי להיות פטלי מאוד, אבל לא פעם נדמה שאין מידע בכל יום בימים על כך, שנעשתה כאן זכייה בתוך ימים, זכייה אודות אנחנו נושמים רואים חושבים הולכים (ואני דווקא מתכוונת לסדר בו נכתבו המילים). אתמול היה יום כזה עבורי, יום של השראה החל מרגע הבוקר ועד רגע השקיעה, היום בעודי יושבת בפגישות עבודה, החלטתי שאחת השאלות שהעלה אל דיון תהייה שאלת השראה, אבל לא אודות מה מעניק לנו השראה, אלא אודות איך אנחנו יודעים השראה מהי. לאחרונה שקעתי בלימודיי פילוסופיה אמנות וחיים ואת נקודות ההשראה הסבירו המרצים לומדים מגילויים כתובים, זה הזכיר לי את שבסדנאות הכתיבה אותן אני מנחה קראתי לזה לא פעם "שורות של אחרים" והייתה לי הוראה ברורה לכך, לקרוא ספרים עם מחברות ולכתוב בתוכן שורות אוחזות שאנחנו נדע לזכור ברגעים בהם נעלם האור.

השיחות של היום הזה נדמה שקצת אף היו מושפעות ממדורות האתמול, היה בהן אש תשוקה ותחושת שמש יצירה, אני הופתעתי, לא באמת הייתי מוכנה לכך, לא באמת הייתי מוכנה לפשטות הרגע האחד של אתמול ומדורה הנאסף לכלכך הרבה יופי והשראת חוויה. ובתוך כל המחשבות הללו שבאו מתוך פגישות היום בסוף יומי הזה, עלה שוב אותו סיפור הסרט בו צפיתי בשישי במקרה, אני לא זוכרת את שם הסרט, משום שאז כשהתחלתי לצפות בו זה היה כי לא הצלחתי להירדם ולא חשבתי שאמשך אל הצפייה או שאמשיך אותה בכלל, אבל בסרט הזה כיכבו נער ונערה, שנייהם מוגדרים בז'אנר הלקות השכלית, כל אחד מהם ברמה אחרת, והם חוברים אל זוגיות והם לא יודעים דבר על אהבה ועל זוגיות ועל יחד ועל חיבור הגוף והנפש. והם לומדים יחד מושגים מהתחלה מתוך אוצר מילים דל נורא, והם מדברים על אהבה מבלי לאחוז במילים נשגבות שמימיות אלא באלה הפשוטות כמו צרכים האומרים "אבל עכשיו אני צמאה עכשיו אני רוצה לשתות" והוא יאמר דניאל לקרלה הנערה "אני אוהב אותך יותר מעוגיות ויותר מהמוזיקה שבחדר העבודה" והיא תחייך ותבין שהוא אוהב אותה הרבה נורא. וקרלה תאמר לו שהיא רוצה שהם "יעשו את זה" ברגע שבו יש קסם, והם בוחרים תמונה מספר של בינו ובינה ויודעים שאליה הם רוצים להגיע עירומים ואז הם יבחרו יחד את "חד ההודיה" "לעשות את זה" וכי בחג ההודיה  אומרים תודה ויש קסם באמירת תודה, והם יסבירו את זה במילים פשוטות ולא כאלה כמו שאני כאן מנסה לעשות, אני איבדתי קצת מהפשטות הזאת, וגם כי למדתי שיש בי אחריות בהעברת מילים כתובות. ושעליהן להיות מסוגננות כי עשיתי לי שם של כותבת כזאת.

ורגע השראה זה מה שהביא אותי לכאן ואז כי בסוף יומי היא קראה ר' המתוקה ואמרה "שריתי בואי בבקשה אליי לחדר, תסגרי לי את החלון נעשה קר נורא" ואני מביטה החוצה מחלון חדרה ויופי ירושלמי מתוך הוואדי פורץ אל תוכי במכה ור' היקרה אומרת תודה שרית הספרית המתוקה ואז יוצא ואני בוכה ואז יוצא ואני באה לכתוב כאן את הדבר הזה הבא. וכי כמו שורות של אחרים היה רגע החלון הזה, והייתי צריכה להיות מקעקעת את כל זאת. ולדעת זכינו לחיות.