יום שני, 24 באוגוסט 2015

"ימים של שקט" כך אני מנסה להביא אתה תקופה האחרונה, לשקט, בכל רובד שאוכל,
בתוכם בתוך ימי השקט שאני מנסה להביא בימים האחרונים, אני קוראת את הביוגרפיה אודות גוסטב מאהלר המלחין והמנצח, "חיים במשבר" כפי שערך זאת סטוארט פדר, מתוך מבט על בריאותו הנפשית של האדם, בשל היותו של פדר פסיכאטר, הוא מביא את משברי החיים של מאהלר ושם אותם על שולחן הניתוחים ומנסה למצוא ביטוי להם ביצירותיו של מאהלר
אחת השאלות / הסברות או שנוגע בהם סטוארט מתוך מבט על חייו של מאהלר תהיה –
האם מוסיקה יכולה להיות אוטוביוגרפית באופן כלשהו? מאחר ואומרים על גוסטב מאהלר שהוא מהמלחינים המעטים שיצירותיהם מתמודדת עם השאלה הזו.
מאהלר עצמו מספק את תשובה בציטוט מאיתו בביוגרפיה הזו –
"כל חיי מוכלים בשתיי סימפוניות שלי, בהן שמתי במילים את חוויותיי ואת סבלי, את האמת ואת השירה, כל חיי יתבהרו למי יודע להקשיב"
האם אפשר אחרת? האם אפשר שיצירתו של אדם תהיה אחרת מאשר אוטוביוגרפית באופן כלשהו? וגם במוסיקה שמדברת תיבות ותווים שאלה הם האותיות והמילים, האם לא ידע המקשיב הקורא לדעת את המחבר?
כמחברת מילים אני תמיד ועדיין נאחזת במה שאומרת המשוררת המופלאה שולמית אפפל "פחות מאמת אין טעם לכתוב"
ונדמה לי שכל יוצר יהיה עמוק בתוך האמת שלו, אבל אולי השאלה נוגעת ברובד קולקטיבי ושונה, אולי זה כמו שאומר רולאן בארת' שכל יצירה המוגשת אל האור תהיה מוכנה למות המחבר שבה, ותמצא אמת חדשה, אצל קוראיה והמקשיבים לה.
עם מה שרולאן בארת' אומר אני יכולה להזדהות מתוך מחשבה קולקטיבית שאני מוצאת את עצמי חוזרת עליה אליה שוב ושוב – אנחנו כולנו דומים, המחברים והקוראים, אנחנו כולנו אחד, וסבל של אחד הוא גם סבל של אחר, ואושר של אחד דומה לאושר של אחר, אותו משפט של טולסטוי באנה קרנינה על משפחות מאושרות דומות ואומללות כל אחת לפי דרכה, הדומות היא בקורה, השונות היא בתגובה של כל פרט לקורה, והאוטוביוגרפיות המוגשות בתוך יצירות, פוגשות אוטוביוגרפיות של הקוראים. ואז אנחנו כקוראים כמו גם אנחנו ככותבים עשויים למצוא דרך סלולה אל האמת שלנו תוך כדי האוטוביוגרפיה שנגיש ככותבים או נמצא כקוראים.
הסיבות לכתיבה ליצירת יצירה והסיבות לקריאה, תהיינה תמיד אותן הסיבות, כך נדמה לי - לדייק את החיים. להעניק בהן עדות רגישה כנה ומדויקת, לדייק אוטוביוגרפיות. ובכל פעם שנצליח לדייק מעט, נוכל לנוח עוד קצת.