בבטחה

הבטתי אל הנברשות התלויות על הוו' האופנתי ואמרתי שזה מעניין אותי, הכל מעניין כאן צחקתי והכל עניין אותי שם, אחר כך כבר עברו ימים רבים וזה הפך להיות פאב הבית, פעם הייתי יושבת בו בכל ראשון, אחר כך העבירו את המופעים לערבי שלישי ומאז הפכתי יושבת בו בימי שלישי, שם כבר לא ממש אכפת לי לשבת לבד, שם זה היה אפשרי וכי ידעתי את הקבועים והיה את מקום הקבע שלי, אני אוהבת לחזור אל אותו המקום, "זה חשוב" אמרתי כשכוס השנדי הונחה למולי, "לא משעמם לך המשקה הזה כבר"? צחק האיש מהבר, ואני אספתי את הכוס השקופה כתמתמה ואמרתי "תמיכה מבוטחת" וגם שמעט מעט מר.

  

 ** 

ובתוך החשיכה סביב, הטבעת שלה נצצה, חישוק לבן קטן  כשאבן חן כחולה במרכזו, אפשר היה להבין מיד שזו טבעת מהיקרות ביותר, עיצוב עדין מאוד לצד מיוחד מאוד והיא עיטרה את כף ידה המטופחת, אחת ויחידה ומאוד יפה וזה משך את עיני לשם שוב ושוב.

 

הם נראו  יותר משישים, קרוב לשבעים כך נדמה לי והיא עטפה את צווארו והצמידה את שפתיה אליו ונשקה אותו ארוכות והוא בכף ידו ליטף את פניה ושיערה, ושיערה נראה היה כבר כזה שהתבגר, ארוך ומונח ודהוי מעט, השפתיים שלה המחייכות אל האיש שליטף את שיערה, היו בעלות גוון חיוור ולא ממש חזק, הן היו מצוירות אפשר היה לראות שזה לא צבע ליפסטיק שנמרח לפני היציאה, אלא אותה טכניקה עכשווית המאפשרת ליצור שפתיים משורטטות לתמיד, חשבתי על הכאב בלעשות את זה כך, על השפתיים, אני פוחדת מכאב פיזי, פוחדת מאוד, אבל מחשבת הכאב חלפה מיד, כי והיא נישקה אותו ארוכות ארוכות  {והן בטח רכות עכשיו}, חשבתי, השפתיים שלה, ובטוח שאינן כואבות, לא עוד.

 

והעיניים שלה סיפרו סיפור של שקט, שקט של שניים והם לא ישבו לבד בשולחן, סביבם היו חברים נוספים, הם החברים הביטו בהם וחייכו והוא האיש שלה בידיים מתבגרות ומוכתמות בכתמי התבגרות של העור, חייך והרים כף יד אחת שיצרה עבורם מן מסך כזה שהסתיר את פניהם מן הקהל, והחברים צחקו, לא ארוך ומתגלגל, אלא אולי כזה שיודע יודע ונח הרבה יותר.

 

**

שעה וחצי עברה ועכשיו אצבעות כך ידי האחת רכסו את כפתורי מעיל העור, אלה הצמודים לפרק כף ידי האחרת, על הבמה ישב איש צמוד אל פסנתר כנף, הקשבתי לו ולפעימות הלב שלי שנעשו נשמעות חזק מאוד בתוכי, שניה אחת של צמרמורת והתרגשות, קורה לי, מלא פעמים קורה לי כך והתנועה שבאה מיד אחרי היא אותה אחת בה אני מרימה את היד מול עיני לשנייה, לוחצת אל מתחתן ומעבירה מהן רטיבות קלה המצמררת ומאיטה.

 

הרמתי את כוס המשקה הדקה ללגימה אחרונה עיני עברו להביט באיש שלידי, אחד עם מצלמה, הוא לא צילם, היא הייתה מונחת תחתיו והוא הביט בהם בזוג שלי המתבגר, מרותק, רציתי לומר לו שיצלם אותם וישלח לי את התמונה, רציתי אותה, אבל אני אינני מדברת עם זרים בחשכה.

 

  עכשיו כבר אספתי את רגלי עומדות ואמרתי שלום כזה שלא נשמע לאיש המשקאות  שמאחורי הבר, להתראות בשבוע הבא, הוא גלגל תנועה קבועה עם הידיים, בטח, עניתי בתנועת יד ברורה משלי.  בדרך אל הרכב חזרה ניסיתי לאסוף את תיק הבד על כתפי וזה נפל אל כף ידי ושוב ועוד פעם ושוב ושוב ובאה שנייה כזאת וחשבתי את הזוג שלי בעדנה ואיך האיש שלה בוודאי היה מרים עבורה את התיק חזרה אל כתפה וזו צועדת לצידו בבטחה.

עֵת גּוּפִי אֵדַע

 

עֵת גּוּפִי אֵדַע

זוֹ הַכְּסוּת אוֹתָהּ עָנְדָה עַל גּוּפָהּ

אֶת בְּגָדֶיהָ הִיא הֶחְסִירָה בְּאַחַת

וְאֶת הַכְּסוּת הִיא שָׁמְרָה

הִיא הָיְתָה לָזוֹ שֶׁאֶצְלְךָ

זוֹ הַכְּסוּת אוֹתָהּ עָנְדָה עַל גּוּפָהּ

וְהָאַהֲבָה הַזֹּאת שֶׁגִּלְּתָה בְּעַצְמוֹת גּוּפָהּ

הִשְׁאִירָה אוֹתָהּ

מִתְגַּפֶּפֶת

מִתְכַּרְבֶּלֶת

מִתְעַבֶּרֶת

עוֹגֶבֶת

וְזוֹ הַכְּסוּת אוֹתָהּ עָנְדָה עַל גּוּפָהּ

שֶׁהֵחֵלָּה לְהִסָּדֵק בַּמֶּרְחַקִּים

בֵּין הַלֵּב אֶל בֵּין הַגּוּף בִּפְנִים

וְזוֹ הַכְּסוּת אוֹתָהּ עָנְדָה עַל גּוּפָהּ

שֶׁמְּלֵאָה הָיְתָה בִּתְפָרִים רַכִּים

בְּכָל פַּעַם שֶׁמִּלִּים מְתַקְּנוֹת עָטְפוּ מֶרְחַקִּים

וְעָצְמוֹת גְּבוֹהוֹת אָחֲזוּ אֶת הַסְּדָקִים

מִלְּהִפָּרֵם שׁוּב

חוּטִים דַּקִּים דַּקִּים

וְהָאַהֲבָה הַזֹּאת שֶׁגִּלְּתָה אֶל עַצְמוֹת גּוּפָהּ

הִשְׁאִירָה אוֹתָהּ

מִתְגַּפֶּפֶת

מִתְכַּרְבֶּלֶת

מִתְעַבֶּרֶת

עוֹגֶבֶת

וְהַכְּסוּת אוֹתָהּ עָנְדָה

עִטְּרָה אֶת הַגּוּף שֶׁהָלַךְ וְהִשְׁתַּנָּה

וְהִתְמַלֵּא וְזָכַר וְהָלַךְ וְנִשְׁאַר

וְסִימָנִים שֶׁל לָגַעַת

נֶאֶסְפוּ אֶל סִימָנִים שֶׁל לָדַעַת

עַד -

בשמלתה הכחולה

בשמלה כחולה ושיער הנאסף לזנב סוס היא יוצאת את הבית, פניה נטולות איפור, אין צורך היא אומרת אל עצמה הקצת מלאה רגשות אשמה, "במילא אני הולכת להיות לבד עם עצמי, במשרדי זה היפה יותר מכל משרד אחר שאי פעם נכחה בו אני" 

בין הדלתות השקופות אחר כך במהלך יום עבודה היא רואה את הנוכחות שלה, עוברת וחוזרת אליה, בין דפי העבודה והקלסרים לפינת הקפה ופינת העישון החיצונית הרחוקה 20 פסיעות מהדלת המפרידה. השקט והדממה נוכחים בתוכה חזקים מאוד, היא אוהבת להיות כאן, אוהבת את הדממה את השקט את הסיפור שהמקום הזה רוקם אל תוכה.

ורד מתקשרת בתוך דממת השקט, היא עונה לה במילה אחת בעלת שתי הברות, וורד מיד משיבה- איך את נשמעת את יודעת? כאילו ואת צוללת בתוך לב ים, רק את והשמיים, הרוגע בקולך מסגיר לגמרי את כל העובר בתוכך.

היא מסיימת את השיחה עם ורד ומקלידה עוד שני מסמכי עבודה ושולחת את הפקסים הנערמים על השולחן וחותמת את הדרוש חתימה ומחייגת אל הפגישה הבאה רק על מנת לשמוע שזו נדחתה, ואז היא פוסעת 20 צעדים ופותחת את דלת המשרד השקופה אל החוץ, אל הגינה הסביבתית המקבלת את פני הבאים, את פניה, היא, בבוקר הזה, וחושבת לעצמה שחבל והיא אינה מעשנת משום שכמה מפתה היה לעשן כאן בפינה הזו עכשיו, לקחת אל תוכה לשאוף ולנשוף שמסביב הדממה התהומית הזאת, אולי רק קול רחוק של מכסחת דשא עובדת לאיטה נשמע בה.

ובמקום סיגריה היא מוציאה את ספר הקריאה שברגע האחרון השימה בתיקה, כי אולי יהיה לה בכל זאת זמן קריאה ואפילו אם לא לשעה ארוכה אז לדקות, היא מסתפקת בזאת, והשמש קופחת על היא והשמלה הכחולה, והיא מתיישבת על כיסא העץ המונח בפינה, ואת כפכפיה הגבוהות היא חולצת, ומניחה את הרגליים על הכיסא המאובק שמולה, זה מלוכלך מעט היא חושבת ואינה חוזרת בה מכך לשבת. ופותחת עמוד 118 בו מונחת הסימנייה, ולוקחת אוויר ושואפת ונושפת ומעשנת מילים אל תוכה...זו ההתמכרות שבה, הסיגריה שלה.

וגם ילדות

וזה היה בילדותי, שם הייתי ילדה בצמות שחורות ארוכות, והיה לי דוד רחוק ולו שתי בנות בוגרות, ואהבתי אותן מאוד.

ולפעמים ככה בפרקי זמן גדולים היינו מתארחות אצל בנות הדוד הבוגרות, אחיותיי ואני, והן גרו בתוך שדה רחב מאוד (לפחות כך זוכרות עיניי הילדותיות( ובתוכו פרחי שדה צהובים ופעורים.

ואנחנו היינו רצות אתן, עם בנות הדוד הבוגרות, בשדה הירוק הרחב מאוד, והן, בנות הדוד, היו קוטפות עבורנו מהפרחים הצהובים הפעורים, מחברים אותם אחד באחד לשרשרות, עושות לנו עדיים, ואת השרשרות היינו עונדות על צוואר,

וכשהיינו פוסעות לשוב, מדלגות צעדים, עד לפתח הדלת הביתית חזרה, היו נושרים מהעדיים הפרחים ולפעמים היה נשאר לנו רק פרח אחד שנשר אל כף היד ואז לא ידענו, או לא היינו מוטרדות או מצטרכות לתלוש כותרות צהובות, ולמלמל, אוהב לא אוהב, על מנת להיות שמחות ורגועות בלב.

וכי אז היינו ילדות פרחים, כך אבא היה אומר, היינו כה קטנות, ברגליים מדלגות קלות איילות, ואהבו אותנו השמיים, ואהבה אותנו האדמה ודימנו אותנו ילדות של שמש ורוח וסערה של שקט וים ומפרש סירה, ולא הבנו במדויק את האושר הזה שהיה בנו נצבט, כך בדיוק, בכל ביקור אצל בנות הדוד הבוגרות. ורק היינו מספרות, ככה נרגשות, עם כוס חלב של בוקר ביום המחרת, איך בלילה במיטות, היו בנו דמעות רגש טעימות.

ובעת ההיא או הזו עדיין לא נצבר בנו ידע או דבר על רגש טעים להסביר, ידענו רק לחוות. ואם אשאל את אחיותיי ואו אולי את בנות הדוד הבוגרות, בימים אלו שכולנו נשים, וכבר לא כלכך קטנות, מה זה היה? –

נדמה שכולנו נסכים שרגע של אושר היה הוא, רגש גבוה.  והדמעות טעימות וכי על צלילות שלווה הן נחתו אז בלילות.

                                          ציור - אקרילים על בד, ציירתי מזמן אבל מתאים לזה עכשיו

בחיבה של נעדרת אני מהרהרת בך

את הספר "50 מכתבי אהבה היפים ביותר מכל הזמנים " בעריכת דיוויד הק לוונהרץ, פותח השיר "מכתב מאושר" של אמילי דיקנסון מתוך "מכל השירים"

"אתה בדרכך אליו! מכתב מאושר! ספר לו –
ספר לו על הדף שלא כתבתי,
ספר לו שדיברתי את התחביר בלבד,
והשארתי בצד את הפועל וכינוי השם.
ספר לו איך נחפזו האצבעות,
ואז התקדמו בקושי, אט, אט, אט,
ואז ביקשת שיהיו עיניים לדפיך,
כדי לראות מה הסעירן כל כך.

ספר לו שלא הייתה זו כותבת מנוסה,
ניחשת, מכבדותו היגעה של המשפט,
יכולת לשמוע את משיכת השמלה מאחוריך,
כאילו בכוחו של ילד בלבד,
כמעט נכמרו רחמיך, אתה, כל המאמץ הזה".

הטקסט הזה הוביל אותי במשך שנים לחקור את כתביה של אמילי דיקנסון,
הייתה תקופה שהרגשתי כל כך מחוברת למילותיה, חשבתי על האומץ הרב של אישה לכתוב את שכתבה בעת ההיא, אחר כך לימדה אותי אמילי דיקנסון על אהבה, אחר כך למדתי אני את הדרך להניח לה, להניח לאותה אהבה העוטפת את "לאות המשוררים", ולהפריד את המציאות מתוכה, המחברת שבי רצתה אותה חזק נורא, את אשליית האהבה הזו, האישה שבי חשבה שיהיה זה תכשיט יקר ועדין מאוד לענוד.

וחזרתי אל הטקסט הזה וצרפתי אותו לציטוט הבא מגב' דיקנסון האמיצה, שהיה עבורי משפט הדגל לא מעט זמן, אולי רק עכשיו אני מניחה אותו הרחק מכאן: "בחיבה של נעדרת אני מהרהרת בך"

בחיבה של נעדרת אני מהרהרת בך, כך כותבת אמילי דיקנסון באביב של 1877 להיגינסון המלווה בזהירות את מילותיה הכתובות.

היגינסון היה מספר לרעיתו על מילותיה של האישה הזו:
"כשהתבוננתי במילותיה זה היה כמו מתוך הבית שלה, אני ראיתי רק אותה."

והיא אמילי דיקנסון סיפרה לו כי הוא מרגש אותה משום שהוא מוצא מילים שנוגעות בה ומובאות אליה "תודה על מסות האטלנטיק שלך, זה עונג צרוף" היא הייתה מספרת לו כך במכתביה.

את הסכנה לצדו מעריץ מילותיה היא רואה מידית,
היא אינה מנסה להסתיר את עיניה הרואות מלאות,

"עד כדי כך אני שקועה בך ששוב לא אעמוד בפיתוי לכתוב ולשאול אם שלום לך" היא ממשיכה ומתארת

בסופו של דבר (או שלא) היא עושה מכתב אחד אחרון אליו ומסכמת כך את אהבתה הרבה:

"האהבה היא האצלה של עצמה, היא אומרת, לפיכך בדמיון הכי נעלה אין אנו אלא מופעיה הנדיפים".

וגסות נאמרת בקלות

הכעס הזה הגואה,

אם אדע לדבר אותו,

הייתי אומרת שהוא שרוך לנעליים נעות. שאינו נפרם,

בסופו של דבר, אצטרך, לגזור את הסבך הזה,

(ומה אם אצבעותיי חלשות, וציפורניי גם הן שבורות).

הכעס הזה הגואה,

כמו איש זר ולא מוכר, מתכנס אל תוכי,

עושה אותי אחת איתו,

וכואב, אבל פחות, ויחד עם זאת הרבה מאוד.

ואיך אומר כעס בכלל,

מהי הדרך לומר אותו, שגואה ומציף ומקציף את רעשי, אתו,

והכעס אינו מורגל, במסיבות חוץ, פורצות עולם וגבולות,

הוא סגור, בכספת, אסוף אל הקוד,

והכעס הזה, שגואה בי,

גלוי עתה, בכיעורו הנורא,

אוכל ארוחת ערב מלאה,

ובבוקר צם עצמו בהפגנה.

(ולא לא הייתה בו כוונת זדון,
וגסות נאמרת בקלות. כל כך פשוט).

Our Days Count/Sarit shamir

Each person should have

a quiet mind

and needs provided

dancing health

an accurate breathing count

a gentle wrap

to save, to hold a fragile heart

and that his  holy soul

will be to grab

 - at least once

not necessarily more

at somebody else's willing door

גירסת השיר הזה שלי בעברית -  http://saritshamir.blogspot.co.il/2013/04/blog-post_21.html

התחשבותך בצמא

כמה ימי מחלה ואני מזדמנת אל תכוניות דוקו רבות ומרגישה ברת מזל על שאני יכולה להתרווח רגע, רק קצת, רק יום או יומיים ולצפות בנקודות השראה אודות חיי אנשים ומה שבתוכם. דווקא סדרה אודות רקדני בלט באקדמיה לאופרה בפריז, היא זו שאחזה אותי והביאה אותי לכאן, נערים ונערות בני שבע-עשרה לומדים את האמנות הזו ומתאמנים במשמעת עצמית כה רבה. תמיד הייתה בי הערכה רבה למשמעת עצמית. אף נדמה לי שאני מאוד אוהבת אותה, ביצירה אני מאוד שייכת אליה אל המשמעת העצמית. אבל כיוון שכל ימי אני אוספת משמעת עצמית למען יצירה בכל זאת, זה גובה ממני מחיר מהרבה מאוד מקומות בתוך השגרה שלי. אולי כי יש בי מאבק עיקש לפרק שגרה כל הזמן, שאף יום לא יהיה דומה לאחר, ואולי מכיוון שכך תמיד יש בי ציפייה לימי מחר, אני אוהבת את ימי המחרת כל כך כל כך. אבל זה לפוסט  אחר...אחזור אל רקדני הבלט, זו לא המשמעת העצמית שאחזה אותי בפירוט הדוקו הזה, אלא זו הדרך של כל אחד ואחת מהרקדנים לדעת את התפקיד שלו בדיוק במערכת הזו, באקדמיה לבלט. היה את הדור הצעיר ואת הדור הפחות הצעיר, הדור הפחות צעיר סייע רבות לצעיר, לימד אותו איך להתמודד עם עייפות איך להתמודד עם מחסור ההורים בימים ועוד ועוד, אבל התפקידים הברורים ביותר היו דווקא אלה בזמן הריקוד, תפקדי הנערים והנערות והדינאמיקה בתוך תפקידים אלו.

 לא פעם יש בי תחושת רצון של להרפות, להרים ידיים שמישהו יתפוס אותי מהצד השני ויניח לי ליפול  בטוחה באחיזה. בריקוד ישנם כלכך הרבה הרפיות מהסוג הזה כך זה נראה עבורי, לא פעם מניפה בעדינות הרקדנית את ידיה ונוחתת אל תוך זורעות רקדן אחר ונדמה שהוא מוגש אליה כלכך רך ונכון לשאת את הווייתה הנוחתת. לא פעם נראה בתוך ריקוד איך מניחים הם בני הזוג את ראשם זה על כתפיי זו, ומשהו שם נראה כל כך מתרפק ואני תמיד חושבת- שהנה שניים ששחררו אחיזות בכל דבר כמעט ועכשיו הם נמסים זה על גבי זו וכל העולם מוגן סביבם.

אלא שהשיח בין הרקדנים והרקדניות המרואיינים בתוך כל זה ריתק אותי, נער דיבר על זה שלאישה יש את תפקיד היופי הרב יותר, תמיד תנועות הנשים מעניינות יותר "ואילו אנחנו רק התפאורה" הוא אומר. נשארתי שבויה באמירה הזו, כי זה קצת הזכיר לי דמויות ספר נרקמות, איך דמות אחת לאחרת מהווה תפאורה ואיך מתוך תמונה שלמה כתובה, אפשר לחזות בתוך הראש, את מי עומד בקדימה של הפריים הכתוב ומי עומד מאחור. עוד יאמר נער אחר, "בריקוד בלט אנחנו מחליפים בנות זוג,  וכל אחת מסתובבת אחרת, את כל אחת צריך להחזיק אחרת" וגם זה השאיר אותי בוהה, שהרי תמיד נראה שתנועת היד העדינה המחברת אצבעות יד אחרת אל תוכה, פועלת מתוך טכניקה ידועה מראש ולא כזו המשתנה. הנערות מדברות אף הן ומספרות שאסור להניח לרגע, אסור להרפות, "כי אם במידה הגוף רפוי כלכך, לא יוכל בן הזוג להחזיק אותך או לתפוס את תנועותיך", ועוד ותוסיף ותאמר נערה עדינה כלכך "צריך לבוא תמיד חזקה, אף פעם אי אפשר להגיע קלילה וכי זה תומך את בן זוגך, וגם אם זה עשוי להיראות בדיוק הפוך בעיניים של הקהל המתבונן"

וזה נשאר מהדהד עבורי, צריך לבוא תמיד חזקה, אף פעם אי אפשר להגיע קלילה, וכי זה תומך את בן זוגך...

ואז מתי? שאלתי. מתי נוכל אנחנו הבריות להחליט שאנחנו משתחררים מרפים ולא עוד? מתי נוכל לבטוח ביטחון מלא באחיזות? לפעמים בראייה פשוטה נדמה לי שהתשובות נמצאות,  התשובות יגידו שהכל מותר כל עוד תהיה הסכמה הדדית בין האחד לאחר, האחת לאחרת, האחד לשנייה, או שאולי זה בדיוק כמו שאמילי דיקנסון אמרה

"לא אוכל לשתות מזה סו-

עד שתלגמי את ראשונה,

וחזקה יותר מהמים,

תהא התחשבותך-

בצמא"

הישארות

ורציתי ריחות בכל פינה כמעט,

ערות לצד אורות,

נינוחות מפתים –

 לצדם מאפשרים.

ושמתי לבי-

לכלניות גבעולים,

 עבים מאוד, חלקים וריקים,

 וכשהן רק אדומות, הן ממלאות-

 את הכלי המכיל, השקוף,

בצללית אודם מים

וכמו היו הם הגבעולים

עורקים ירוקים מדממים.

ופעם אהבתי שושנים בלבד,

או ורדים קוראים להם,

(אני אף פעם לא אדע במדויק)

אלה הקוצים, שמשכו אותי לראות,

יש צד אפל מאוד בעדינות המוכרת הזאת,

 זה תמיד סיקרן אותי לעוד,

 ובסביבה בה אני גרה,

 על כל  גבעת הרים ישנם פרגים,

המכסים אודם את המשטחים.

יופי פראי כזה,

 ויחד עם זאת-

עדין ושברירי שבא והולך,

מלך של תקופות קצרות,

ולמרות-

מנציח

זיכרון יתדות

מהו מרחק?

מהו  מרחק?

אנסה למדוד אותו

שתי נקודות ומה ביניהן

ואעלה עוד ועוד קווים מן הדרך האחת אל האחרת

אמלא את מקומי שכאן ואת מקומי ששם

ואצמצם משהו כמו שברים מכנים משותפים

והצמצום קורה מרגישה אותו

המרחקים נעשים לרגע הזה בנקודת המכנה המשותף

קטנים יותר קטנים יותר קטנים יותר

ועדיין סופרת ממלאה קווים

אל הנקודה האחת שכאן והנקודה האחרת ששם

רחוק לי-  נראה שרציתי לומר

רציתי לצעוק רחוק לי

אבל איך אהיה אומרת כל זאת

שכאן פנימה הכל נורא קרוב

ומהו מרחק אם כך

היש הסבר לזה

אולי לילה הוא הסבר

מרחק הלילה אל היום

ואז אומר

רחוק כמרחק הלילה אל היום

וקרוב בי  חזרה בכל יום.

התרה

ואולי תוולד היא חדשה ואקרא שמה התרה

וכי התירה היא סבכים אסביר לבאים

ותנועת ידה תסביר התרה גם כן את שמה

ותנוח את לבה

ותשקוט נפשה

ואקרא שמה התרה תאמר מול מראה

וזו תשיב לה אותה חזרה

בעיניים אחרות

אישונים ללא תזוזות נרגעים סערות

והתרה תצעד אל ימים

פוסעת צעדים איטיים

רגליה קלות

ואף משקלן הרחב מאוד

ותשב בספסל רחוק מרחק סבך

ותפרוש שמלתה לצדדים

ותאהב.

ימינו

כל שאדם צריך

שתהא נפשו שקטה

וצרכיו מסופקים

שבריאותו תהא מאפשרת תנועה

וספירת נשימות תקינה

שביטחון יונח כאוצר

על מפתן לבו

ושמפתח אישיותו ייטמן כמטמון

פעם אחת לפחות

בידיים שאינן שלו.

תקוות

ואיך שאהבתי חורף תספר לי זו, כמה שאהבתי אותו, את הקדרות שבתוכו את האפור את שקיעת האור בשעות בוקר של היום, את הניסיון להתחמם, את הדרך להצמיד ידיים האחת אל האחרת, את סערות השמים, את הצעיפים שלמדתי לבחור. וכמה שאהבתי חורף, כמה שאהבתי אותו,

היו ימים שחשבתי שאני אישיות חורף כזו, אישיות מעורפלת חורפית נצחית, מן אחת הטומנת בתוכה סמיכות, משהו נסתר המלא בעננים צפופים, לצד זו השקופה, כמו טיפות גשם נוגעות, וכמה שאהבתי חורף, כמה שאהבתי אותו.

ואת יתרונותיו של החורף שמרתי מתוך ציטוטים ספרותיים, מתוך מלותיהן של אחרים, מתוך אותם אלה המחברים, לאות המשוררים, מתמונות שלכת מעידות, מצילומיי עצים מעוטרים בענפים ריקים כמעטה בדידות קרה מנוכרת וחשופה. וכמה שאהבתי חורף כמה אהבתי אותו.

ואת הינוארית שבי הנצחתי, דרמתית כזאת שאני, הולכת ומנציחה את הקודר, הייסורים והכאבים, הופכת אותם למילים, "כאב ועצב נכתבים יפה" כך אמרת את, היא מזכירה לי, וזה אכן נכון, סופרים חשבו כך, משוררים הרבו להתכסות בכך. אבל איך זה שלא הזכרת לי את הקיץ ואת הכחול הצלול ואת אור היום שאת כל כך אוהבת בימי המחרת? וכמה שאהבתי חורף, כמה שאהבתי אותו.

וזו ממשיכה ומדברת ואני מביטה בה שואלת, איך יכול להיות שהסתרתי ממנה את כל זאת, את הקיץ וחופי הים, את החול העוטף כפות רגליים יחפות המשתוקקות בחדוות תנועה להגיע אל המים שיהפכו צמרמורות שמחה קטנות בגוף כולו הבוער עד כלות, ואיך לא הזכרתי לה את אהבתה לשחייה, את תיאוריה את הרגע שבו היא עומדת על שפת הברכה כשהשמש טופחת בה וצובעת את עורה, ואת מבטה המתרכז בריחוף הקרב ובא אל תוך צלילות מים טהורה ושקופה המוכנה לקבלה. וכמה אהבתי חורף, תהדהד שוב זו בקולה, כמה שאהבתי אותו.

וברגע היא מסתובבת ממני והלאה אל שולחן הכתיבה, חיוך קטן מעיד את יעודה המתרחק, החורף הזה ישבור את הנצח היא אומרת ולא תהיה בו עדות אלמוות, לא עוד, ואלך רחוק ואת הדרך חזרה אמחק, בשלוליות הבוץ המצטברות בצד, ותשמעי היא מביטה בי ופותחת את רכישת הקריאה האחרונה, ואת העמוד המסומן מצביעה אליי ובקול עמוס תקווה, יודעת לספר את הבא: "זכרו, החיים הם סידרה של עונות,כל אדם יצטרך לסבול כמה חורפים אכזריים, כדי לטבול בזוהרן של עונות קיץ מרהיבות, ולעולם אל תשכחו שחורפים אינם נמשכים לנצח".

רובין שארמה היא ממלמת,  ואני חשבתי זה לגמרי שלה וכך אמרתי, תקוות וחייכתי.

זה זמן אפריל

שניים שניים ירחים נצפים בשמים -

זו לא אני שראיתי זאת,

זו גיבורה אחרת מספר אחר,

שמציאות התערבבה לה לאחרת

ואי אפשר היה לדעת את הקודמת

זה זמן אפריל אבא.

שניים, שניים ירחים נצפים בשמיים, היא מספרת בספר ההוא

ושמך עולה בי בשורות הללו מתמזג לתוך אירועי אותה העת,

זה קצת דמה לעיניים שלך, שניים, תכלת שמים.

ומציאות מודדים בדיוק כפי שהיא,

עובדות ולא אחרת,

אתה לא כאן,

הייתי רוצה שתהיה במיוחד עכשיו,

וגם שהכל מסתדר במקומו, 

לחיים יש טבע להסתדר מעצמם, סיפרתי פעם

לפני המון זמן, את השורה הזו בדיוק, 

(והיא באה מוכחת בכל פעם מהתחלה)

וגם שהכל מסתדר במקומו,

משהו כאן שונה לגמרי, מכל מה שזכרתי לפניי -

שלוש שנים אבא.