שיר על יונה וולך

מביאה לכאן שיר אותו כתבה נורית רביב אקלסרד
"שיר על יונה וולך"

וקצת הקדמה לפני השיר כולו -
נוריתי חברה יקרה, משוררת נהדרת,
אנחנו עובדות יחד בסטודיו שלי על שירה,
עשינו עבודה יחד לקראת ספרה הראשון הנפלא "בקווים עגולים"
ועכשיו אנחנו בגלגול עבודה יוצרת, חדש ואחר
ומהתחלה.

אנחנו משפיעות אחת על השנייה, השירה שלה השירה שלי, שירה של משוררים
ומשוררות שכל אחת מאיתנו מביאה, אוהבות מתרשמות ומספרות.
אנחנו צומחות יחד אל השיח הזה, הכל חי נורא, נושם, נורא מרתק, אנחנו מגביהות, אנחנו עפות.

אתמול נורית הביאה אלי שיר לו היא קראה "שיר על יונה וולך"
יונה וולך עוברת בשיח שלנו לא מעט.

מתוך אהבתי לשירה ולמשוררות, אני מזכירה הרבה את יונה וולך, בלא מעט מפגשים אצלי בסטודיו, והדיון עליה תמיד מלא במורכבות, זו לא אהבה קלה אל וולך, זו אהבה שפעם גדולה ופעם פחות, זו ההבנה אותה, לצד חוסר הבנה לגמרי, זה מן טנגו כזה,
אני נוכחת לטנגו הזה בדיבור על יונה וולך כמעט בכל מפגש שירה שבו אני מזכירה אותה.

האמת קשה לקבל את יונה וולך בשיוויון נופש, אבל אני חושבת שבכל יוצר,
יש תמיד את הרצון הזה להיות ככה - עד התהום עד הקצה.
ועלי כל המורכבות הזאת "הפרח המשוגע הזה"
מהלכים קסמים עם הטוב והפחות.

ונורית כתבה את זה בפשטות ובדרכה
והסכימה שאשים את זה כאן היום
כי רציתי נורא שעוד יקראו את השיר שלה,
כי נורית כתבה את זה בפשטות מדויקת שנעה ונגעה בי עמוק
והשאירה אותי מאוד אוהבת ונרגעת.

שיר על יונה וולך/נורית רביב אקסלרד

קראתי אותך
ולא הרגשתי
איך הלכתי איתך רחוק רחוק.
איך שקעתי בך עמוק.

קראתי אותך
ולא הבנתי רוב הזמן
על מה בעצם את מדברת
בשורות הקצרות, הקטועות
ללא שוב מנוחה.

וממה שלא הבנתי
ידעתי את המוות
ואת השיממון
ואת המפלצות שהפרידו בינך ובינך
והקיפו אותך מן האחרים.

ובאמת שלא רציתי להמשיך לקרוא
והנחתי אותך על השולחן ליד
ושוב לקחתי אותך בידי
שלא תהיי עוד לבד.