ורציתי ריחות בכל פינה כמעט,
ערות לצד אורות,
נינוחות מפתים –
לצדם מאפשרים.
ושמתי לבי-
לכלניות גבעולים,
עבים מאוד, חלקים וריקים,
וכשהן רק אדומות, הן ממלאות-
את הכלי המכיל, השקוף,
בצללית אודם מים
וכמו היו הם הגבעולים
עורקים ירוקים מדממים.
ופעם אהבתי שושנים בלבד,
או ורדים קוראים להם,
(אני אף פעם לא אדע במדויק)
אלה הקוצים, שמשכו אותי לראות,
יש צד אפל מאוד בעדינות המוכרת הזאת,
זה תמיד סיקרן אותי לעוד,
ובסביבה בה אני גרה,
על כל
גבעת הרים ישנם פרגים,
המכסים אודם את המשטחים.
יופי פראי כזה,
ויחד עם זאת-
עדין ושברירי שבא והולך,
מלך של תקופות קצרות,
ולמרות-
מנציח
זיכרון יתדות