רַעַד צִנָּה בִּי
וְהָיָה מֵעֵבֶר,
אַחֲרֵי כְּאֵב הַפְּסָגוֹת,
כְּשֶׁתְּחוּשָׁה רִשְׁמִית הִתְפָּרְצָה אֶל תּוֹכִי,
וַעֲצַבַּי הִתְיַשְּׁבוּ כְּמוֹ נִקְבְּרוּ בְּטִקְסִיּוּת בְּקִרְבִּי,
וְנֻקְשׁוּת לֵב חָרְקָה בִּי שׁוֹאֶלֶת,
הַאִם הָיָה זֶה אֶתְמוֹל,
אוֹ לִפְנֵי שָׁנָה,
וְאוֹתוֹ שִׁעֲמוּם שֶׁנִּדְבַּק וְהֵחֵל
לְהִכָּנֵס עַד בְּגוּפִי,
וְכִפְעֻלָּה מֶכָנִית יָדַעְתִּי
אֶת הַסְּחוֹר וּסְחוֹר
וּכְמוֹ קְשִׁיחוּת עֵץ נִבְנֵית,
גַּם וְאֶל אֲדָמָה שָׁרְשִׁית נֶצַח, רְטֻבָּה,
גַּם אִם בָּהִיתִי בַּאֲוִיר הָעֹמֶק שֶׁבִּי,
מִתְעַקֶּשֶׁת לְהַשְׁאִירוֹ מְבַקֵּר אֶל תּוֹכִי,
נִדְמֶה הָיָה לִי
שֶׁאֶבֶן הַקְּוַרְץ שֶׁעִטְּרָה אֶת טַבַּעְתִּי הַיְּחִידָה,
שֶׁעָנַדְתִּי מֻשְׁחֶלֶת אֶל כַּפּוֹת יָדַי הַנֶּאֱחָזוֹת זוֹ בָּזוֹ,
תַּזְכִּיר בִּי, שֶׁהָיְתָה הָעֵת בָּהּ יָדַעְתִּי אוֹתִי,
פָּחוֹת אֶל מִי, וְיוֹתֵר אֶל עַצְמִי,
זוֹהִי שְׁנַת קָרָה, זִכְרִי!
וְכִמְעַט יָדַעְתִּי זֹאת, כְּקִפְאוֹן אָדָם,
תַּחַת פְּסָגוֹת עוֹרְמוֹת שֶׁלֶג רַבּוֹת,
מַעֲנִיקָה, זְמַן פֵּשֶׁר, לַעֲצַבַּי,
הַנִּקְבָּרִים בְּטִקְסִיּוּת בְּקִרְבִּי,
עַד הָיָה זֶה רֶגַע הוֹבָלָה,
שֶׁחָדַר אוֹתִי אֶל הָרַעַד,
רַעַד צִנָּה בִּי,
שֶׁבָּא וְזָעַק,
עִצְרִי! רְדִי מִזֶּה!
לְכִי.
*
מתוך ספרי "עת גופי אדע"
עיבוד שלי לאמילי דיקנסון:-
After great pain, a formal feeling comes –
The Nerves sit ceremonious, like Tombs –
The stiff Heart questions ‘was it He, that bore,’
And ‘Yesterday, or Centuries before’?
The Feet, mechanical, go round –
A Wooden way
Of Ground, or Air, or Ought –
Regardless grown,
A Quartz contentment, like a stone –
This is the Hour of Lead –
Remembered, if outlived,
As Freezing persons, recollect the Snow –
First – Chill – then Stupor – then the letting go –
