כמעט רנסנס

כמעט רנסנס

רציתי לומר שחיכיתי
ובאתי קרוב ולא זזתי אפילו לא קצת
והרגשתי, דברים קורים 
סבלנות
כמעט רנסנס אמרתי
וגם שאת ימי הביניים לא שכחתי
הם באים שוב ככה מחזורים השבתי
ורגע דומע אחד התחלף ברגע שמח אחר
רנסנס חייכתי.
גלים נזכרתי, זה בא בגלים
נזהרים? שאלתי
נשארים חשופים, הקשבתי
מסירים מעיל כפפות צעיפים
דברים קורים כשבאים קרוב כשלא זזים
דברים קורים כשנרטבים

התעוררות

התעוררות

יכולתי לומר
אני מתגעגעת, זה זכור בי יפה
ככה, כשכפות הרגליים שלי מטיילות,
על ערימות עלים יבשים

יכולתי לומר שיש בי כיסופים אל פסיעות קופצניות
כשצעיפים מגנים חובקים צוואר וכתפיים
וכפפות שומרות את כפות הידיים.
התשוקה להרעיש הייתה כה גדולה-
ייתכן שאהבתי את צליל השבירה.

יכולתי לומר את כל זאת-
ילדים לא היו בי עדיין בעת הזאת
ואימהות לא גידלה בי עדיין רכות
ולא ידעתי להביט מעלה אל ענפים עירומים
ולהרגיש בדידותם בקור האיימים
או את רגליי רומסות יופי נושם ומפעים.

רעד צינה בי

רַעַד צִנָּה בִּי

וְהָיָה מֵעֵבֶר,
אַחֲרֵי כְּאֵב הַפְּסָגוֹת,
כְּשֶׁתְּחוּשָׁה רִשְׁמִית הִתְפָּרְצָה אֶל תּוֹכִי,
וַעֲצַבַּי הִתְיַשְּׁבוּ כְּמוֹ נִקְבְּרוּ בְּטִקְסִיּוּת בְּקִרְבִּי,
וְנֻקְשׁוּת לֵב חָרְקָה בִּי שׁוֹאֶלֶת,
הַאִם הָיָה זֶה אֶתְמוֹל,
אוֹ לִפְנֵי שָׁנָה,
וְאוֹתוֹ שִׁעֲמוּם שֶׁנִּדְבַּק וְהֵחֵל
לְהִכָּנֵס עַד בְּגוּפִי,
וְכִפְעֻלָּה מֶכָנִית יָדַעְתִּי
אֶת הַסְּחוֹר וּסְחוֹר
וּכְמוֹ קְשִׁיחוּת עֵץ נִבְנֵית,
גַּם וְאֶל אֲדָמָה שָׁרְשִׁית נֶצַח, רְטֻבָּה,
גַּם אִם בָּהִיתִי בַּאֲוִיר הָעֹמֶק שֶׁבִּי,
מִתְעַקֶּשֶׁת לְהַשְׁאִירוֹ מְבַקֵּר אֶל תּוֹכִי,
נִדְמֶה הָיָה לִי
שֶׁאֶבֶן הַקְּוַרְץ שֶׁעִטְּרָה אֶת טַבַּעְתִּי הַיְּחִידָה,
שֶׁעָנַדְתִּי מֻשְׁחֶלֶת אֶל כַּפּוֹת יָדַי הַנֶּאֱחָזוֹת זוֹ בָּזוֹ,
תַּזְכִּיר בִּי, שֶׁהָיְתָה הָעֵת בָּהּ יָדַעְתִּי אוֹתִי,
פָּחוֹת אֶל מִי, וְיוֹתֵר אֶל עַצְמִי,
זוֹהִי שְׁנַת קָרָה, זִכְרִי!
וְכִמְעַט יָדַעְתִּי זֹאת, כְּקִפְאוֹן אָדָם,
תַּחַת פְּסָגוֹת עוֹרְמוֹת שֶׁלֶג רַבּוֹת,
מַעֲנִיקָה, זְמַן פֵּשֶׁר, לַעֲצַבַּי,
הַנִּקְבָּרִים בְּטִקְסִיּוּת בְּקִרְבִּי,
עַד הָיָה זֶה רֶגַע הוֹבָלָה,
שֶׁחָדַר אוֹתִי אֶל הָרַעַד,
רַעַד צִנָּה בִּי,
שֶׁבָּא וְזָעַק,
עִצְרִי! רְדִי מִזֶּה!
לְכִי.

*

מתוך ספרי "עת גופי אדע"
עיבוד שלי לאמילי דיקנסון:-

After great pain, a formal feeling comes –
The Nerves sit ceremonious, like Tombs –
The stiff Heart questions ‘was it He, that bore,’
And ‘Yesterday, or Centuries before’?

The Feet, mechanical, go round –
A Wooden way
Of Ground, or Air, or Ought –
Regardless grown,
A Quartz contentment, like a stone –

This is the Hour of Lead –
Remembered, if outlived,
As Freezing persons, recollect the Snow –
First – Chill – then Stupor – then the letting go –

"ימים של שקט" כך אני מנסה להביא אתה תקופה האחרונה, לשקט, בכל רובד שאוכל,
בתוכם בתוך ימי השקט שאני מנסה להביא בימים האחרונים, אני קוראת את הביוגרפיה אודות גוסטב מאהלר המלחין והמנצח, "חיים במשבר" כפי שערך זאת סטוארט פדר, מתוך מבט על בריאותו הנפשית של האדם, בשל היותו של פדר פסיכאטר, הוא מביא את משברי החיים של מאהלר ושם אותם על שולחן הניתוחים ומנסה למצוא ביטוי להם ביצירותיו של מאהלר

אחת השאלות / הסברות או שנוגע בהם סטוארט מתוך מבט על חייו של מאהלר תהיה –
האם מוסיקה יכולה להיות אוטוביוגרפית באופן כלשהו? מאחר ואומרים על גוסטב מאהלר שהוא מהמלחינים המעטים שיצירותיהם מתמודדת עם השאלה הזו.
מאהלר עצמו מספק את תשובה בציטוט מאיתו בביוגרפיה הזו –

"כל חיי מוכלים בשתיי סימפוניות שלי, בהן שמתי במילים את חוויותיי ואת סבלי, את האמת ואת השירה, כל חיי יתבהרו למי יודע להקשיב"

האם אפשר אחרת? האם אפשר שיצירתו של אדם תהיה אחרת מאשר אוטוביוגרפית באופן כלשהו? וגם במוסיקה שמדברת תיבות ותווים שאלה הם האותיות והמילים, האם לא ידע המקשיב הקורא לדעת את המחבר?

כמחברת מילים אני תמיד ועדיין נאחזת במה שאומרת המשוררת המופלאה שולמית אפפל "פחות מאמת אין טעם לכתוב"

ונדמה לי שכל יוצר יהיה עמוק בתוך האמת שלו, אבל אולי השאלה נוגעת ברובד קולקטיבי ושונה, אולי זה כמו שאומר רולאן בארת' שכל יצירה המוגשת אל האור תהיה מוכנה למות המחבר שבה, ותמצא אמת חדשה, אצל קוראיה והמקשיבים לה.

עם מה שרולאן בארת' אומר אני יכולה להזדהות מתוך מחשבה קולקטיבית שאני מוצאת את עצמי חוזרת עליה אליה שוב ושוב – אנחנו כולנו דומים, המחברים והקוראים, אנחנו כולנו אחד, וסבל של אחד הוא גם סבל של אחר, ואושר של אחד דומה לאושר של אחר, אותו משפט של טולסטוי באנה קרנינה על משפחות מאושרות דומות ואומללות כל אחת לפי דרכה, הדומות היא בקורה, השונות היא בתגובה של כל פרט לקורה, והאוטוביוגרפיות המוגשות בתוך יצירות, פוגשות אוטוביוגרפיות של הקוראים. ואז אנחנו כקוראים כמו גם אנחנו ככותבים עשויים למצוא דרך סלולה אל האמת שלנו תוך כדי האוטוביוגרפיה שנגיש ככותבים או נמצא כקוראים.

הסיבות לכתיבה ליצירת יצירה והסיבות לקריאה, תהיינה תמיד אותן הסיבות, כך נדמה לי - לדייק את החיים. להעניק בהן עדות רגישה כנה ומדויקת, לדייק אוטוביוגרפיות. ובכל פעם שנצליח לדייק מעט, נוכל לנוח עוד קצת.

"אהבתך היא לנצח" - ספרי החדש הרביעי

נולד ספרי החדש,
ספר מספר ארבע וכן אני עדיין סופרת

מאוד נרגשת הספר על אבא, חמש שנים ועד שיכולתי להוציא אותו לאור

והנה חשיפה ראשונה

מתוך "אהבתך היא לנצח" עמוד 9

ביום ה-22/04/10 הלך אבא שלי אל העולם האחר, העולם שכולו טוב, תאונת דרכים לקחה אותו מכאן, אבא עוד הספיק להתקשר למד"א אבל איש לא יודע דבר על תאונת הדרכים הזו משום שעד שהגיע לבית החולים הוא כבר לא היה אתנו עוד.

באותו בוקר בשעה שש ועשרים הנייד שלי השמיע את קולו הראשון, על הצג הופיע "אבא'לה", כך רשמתי אותו אצלי, כך קראתי לו אני, "כן אבא'לה" עניתי, מבלי חשש או מהומה, כי מי יכול היה לדמיין אחרת.

אבא היה נהג מונית בתקופת חייו האחרונה, לא מוזרה הייתה לי שיחת הטלפון הזו באותו הבוקר, משום שאבא נוהג היה להתקשר בבקרים ולבקש ממני לאיית לו שמות של רחובות כדי להכניס אותם אל נווט הרכב.

תמיד שמחתי לראות את "אבא'לה" על צג הנייד, תמיד אף עניתי לו בהתרגשות רבה. וגם הפעם. "זה לא אבא," היא השיבה, "שתבוא המשפחה." ברכב בדרך אל אבא כבר כיביתי את הרדיו אל דממה. עשרים דקות אחרי כן כבר ידעתי: אבא הלך אל העולם האחר.

את הספר התחלתי לגבש מיד אחרי לכתו, אך לקח לי המון זמן עד שידעתי באמת לאסוף אותו, הכמיהה הייתה לספר את אבא, את טוב לבו את נדיבותו את פתיחותו את יתמותו, את הטוב והרע שהשתלבו יחד בימיו מתוך ערגה לטוב נכסף, כי הטוב לעולם יהיה לא מובן מאליו, קשה לנו עם הטוב לפעמים, נדמה שהאנושות אינה מורגלת לטוב כמו שהיא אכן מורגלת לפחות, אבל בעיקר רציתי לספר את אבא, גבר בין חמש נשים שהוא אהב אותן כל כך והן אהבו אותו אהבת אין קץ ואמא שאמרה לי בלילה אחד מימי השבעה תוך שהיא מעירה אותי משינה לא שינה, "'אהבתךָ היא לנצח', את זה צריך לכתוב על המצבה." ובזה השארנו את אבא בביתו החדש.

והספר הזה עשוי מקטעי זיכרון אודות מערכות יחסים רקומות עדין נפלא וללא גבולות אהבה. אהבה ללא תנאים. בין אבא לנשותיו, כולנו היינו לו נשים, אמא ואנחנו.

ולנו יש אותך – מוחלטוּת, אבא. שלנו ושלך.

רכישה באינדיבוק - יש להקליד "שרית שמיר אינדיבוק" בגוגל ולהגיע אל מדף הספרים.

לרכישה דרכי להשאיר הודעה אצלי במייל - sarit066@gmail.com

לספר מודפס - 40 שח

שיר על יונה וולך

מביאה לכאן שיר אותו כתבה נורית רביב אקלסרד
"שיר על יונה וולך"

וקצת הקדמה לפני השיר כולו -
נוריתי חברה יקרה, משוררת נהדרת,
אנחנו עובדות יחד בסטודיו שלי על שירה,
עשינו עבודה יחד לקראת ספרה הראשון הנפלא "בקווים עגולים"
ועכשיו אנחנו בגלגול עבודה יוצרת, חדש ואחר
ומהתחלה.

אנחנו משפיעות אחת על השנייה, השירה שלה השירה שלי, שירה של משוררים
ומשוררות שכל אחת מאיתנו מביאה, אוהבות מתרשמות ומספרות.
אנחנו צומחות יחד אל השיח הזה, הכל חי נורא, נושם, נורא מרתק, אנחנו מגביהות, אנחנו עפות.

אתמול נורית הביאה אלי שיר לו היא קראה "שיר על יונה וולך"
יונה וולך עוברת בשיח שלנו לא מעט.

מתוך אהבתי לשירה ולמשוררות, אני מזכירה הרבה את יונה וולך, בלא מעט מפגשים אצלי בסטודיו, והדיון עליה תמיד מלא במורכבות, זו לא אהבה קלה אל וולך, זו אהבה שפעם גדולה ופעם פחות, זו ההבנה אותה, לצד חוסר הבנה לגמרי, זה מן טנגו כזה,
אני נוכחת לטנגו הזה בדיבור על יונה וולך כמעט בכל מפגש שירה שבו אני מזכירה אותה.

האמת קשה לקבל את יונה וולך בשיוויון נופש, אבל אני חושבת שבכל יוצר,
יש תמיד את הרצון הזה להיות ככה - עד התהום עד הקצה.
ועלי כל המורכבות הזאת "הפרח המשוגע הזה"
מהלכים קסמים עם הטוב והפחות.

ונורית כתבה את זה בפשטות ובדרכה
והסכימה שאשים את זה כאן היום
כי רציתי נורא שעוד יקראו את השיר שלה,
כי נורית כתבה את זה בפשטות מדויקת שנעה ונגעה בי עמוק
והשאירה אותי מאוד אוהבת ונרגעת.

שיר על יונה וולך/נורית רביב אקסלרד

קראתי אותך
ולא הרגשתי
איך הלכתי איתך רחוק רחוק.
איך שקעתי בך עמוק.

קראתי אותך
ולא הבנתי רוב הזמן
על מה בעצם את מדברת
בשורות הקצרות, הקטועות
ללא שוב מנוחה.

וממה שלא הבנתי
ידעתי את המוות
ואת השיממון
ואת המפלצות שהפרידו בינך ובינך
והקיפו אותך מן האחרים.

ובאמת שלא רציתי להמשיך לקרוא
והנחתי אותך על השולחן ליד
ושוב לקחתי אותך בידי
שלא תהיי עוד לבד.