אמילי

אֵמִילִי

וְעִתִּים זוֹ סִירָה בְּלֵב יָם, אוֹבֶדֶת, טְרוּפָה,
וְחֶמְדָּה אֵינְסוֹפִית, בּוֹצַעַת, תְּשׁוּקָה אָבְדָּנִית,
וְזוֹ פּוֹרֶשֶׂת מִפְרַשׂ הַצָּלָה,
חַיָּה כְּלוּאָה אֶל
מִפְתַּן דַּלְתָּהּ הַצָּרָה,
מֻשְׂכֶּלֶת, שׁוֹקֶלֶת,
נֶחְבֶּטֶת אֶל מְצִיאוּת נִכְבֶּשֶׁת,
אֱמֶת מְחַפֶּשֶׂת בָּהּ,
וְלֹא אַחַת הִיא,
אֵלָּה,
מַלְכוּת עִוֶּרֶת בָּהּ

(מתוך ספרי "עת גופי אדע"- נכתב בהשראת המשוררת האהובה עליי ,אולי אפילו הכי, אמילי דינקסון)

בתמונה - חדר השינה של אמילי דיקנסון מתוך:
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1018,209,49779,.aspx

סבלנות

סבלנות
זה המון לאסוף- סבלנות
לנשום לאט, לבקש הרבה
לדעת זה עשוי לבוא
במעטי מעט.

סבלנות
דרושה היא רבות,
ואף ולמרות-
יש בי מן תחושה כזאת
שאם אקח אותה מידי רחוק
היא עשויה להיות בעוכרי מאוד

הדרך אליו

איך כותבים ספר קשה לי לומר במדויק כידע כללי עובר, איך כתבתי אני את ספרי כן אדע לספר מעט - משהו קורה בתוך הימים ומוטיב של ה-קורה הזה מתחבר אל בפנים ואת מתחילה לשים לב שזה יוצר בך הקשבה למחשבה חדשה ואת מתחילה לבנות אותה, מילה אחר מילה, ואז את שמה לב שזהות המחברת שלך כה מבוססת, את שמחה בזה, את אורגת אותה, את גם מצליחה להביט עליה, תמה מרכזית יש לך, את שמחה, ואחרי התמה הזו בלילה את חולמת את השם של ספרך הבא ומגיע השם אל תוך שעת שינה "עת גופי אדע" ומעתה כל מילותיך מתכתבות עם הכותר הזה שלך ואת משתדלת לא לספר אותו לאיש, על מנת שלא תרגישי שהכותר הזה חוזר בתוכך על עצמו ותצטרכי חדש לעשות במקומו. קצת כמו שמו של בנך הקטן רצית לקרוא לו אחד, לחשת את שמו עוד ועוד ועוד וכשהוא נולד הרך הכה יפה ומתוק הזה, הרגשת שחזרת על שמו הרבה יותר מידי, ועתה הוא כבר לא מתאים הוא מוכר ושמיש ואז ידעת שעליך למצוא אחר...

"ועת גופי אדע", מתחבר גם למשהו שעשית בשנים האחרונות, חקרת, בעיקר נשים ועולמן, בעיקר נשיות מהי, כי קראת אחד אחרי השני את "האוהל האדום" של אניטה דיאמנט ואת ערפילי אבלון המדהים של מריון צימר בריידלי ובספר שכתבת לפני הזה שאמור לבוא אפילו הזכרת את מעגל המכשפות הנפלאות החכמות הנבונות של ערפילי אבלון, ואת מעגל האחדות של נשות האוהל האדום, וידעת את אוהבת לדבר מקומות של נשים, אז את מדברת אותם שוב ברבדים שונים, אלא שהפעם ב"עת גופי אדע" את אוספת תחביר שבור תוך השפעה של משוררת אהובה רחוקה מאות מכאן, אמילי דיקנסון חדה ורכה היא לך, במהלך הסדנאות אותן העברת, היית מספרת, שהיא עושה תחביר אחר מכל דבר שהכרת בכלל, ורצית גם את, ואת ניסית, לא בטוח עד כמה ידעת לעשות, אבל את הקול שלך עצמך למדת היטב ומאוד בהשפעתה של אמילי המיוחדת שלך הזאת, ואז אפילו הקדשת לה לאמילי  שיר בספרך הנרקם- "עת גופי אדע"  שיר שנשא את שמה ואפילו עיבדת שיר שלה בשפה העברית שגם אותו הבאת אל תוך הדפים וקראת לו "רעד צינה בי" וגם ש"צינה" ידעת היטב היא אינה מילה שהיית משתמשת בה. אבל עכשיו בספר הזה את עורמת לך אותה. ואת שמחה בה מונחת ומספרת את אוצר מילותייך.

ואת בתו של אביך שאהבת כל כך ואביך כבר לא כאן, אז את מגיבה אל לכתו והוא מגיב על עורך ואת מביאה את זה איתך ומדברת את עור הגוף שלך. ואבא נשאר ביופי שאהבת ואת נזכרת שתמיד את אומרת אודות יצירה שעצב וכאב נאספים בה יפה. כי ככה זה.

וארבעה חודשים עוברים, ונשארים לך מכל הספר הזה שיצא אל האור, כמעט ורק שלושים ספרים ואת שמחה ומזמינה עוד לגעת בו, וכי אם יורשה לך את כל כך מאמינה בו ביצירתו.

**

אז אחרי שעמלתי בגוף שני לומר את מה שרוצה אני, מחייכת, וניסיתי לספר את הדרך אליו ומזמינה אתכם אל שלושים הספרים שנותרו...כתבו לי במידה ורוצים אתם את ספרי אצלכם וגם אם כבר רכשתם וסתם רציתם לספר לי את "עת גופי אדע" בכם.

אשמח לתגובתכם במייל –  
sarit066@gmail.com

שלכם

שרית

כמו פעם ראשונה כזאת

ישנם ימים שנקודות ההשראה בדרך רבות הן וכל שנותר הוא לאמוד אותן ולדעת שזכינו לחיות, ואני יודעת שלומר "זכינו לחיות" עשוי להיות פטלי מאוד, אבל לא פעם נדמה שאין מידע בכל יום בימים על כך, שנעשתה כאן זכייה בתוך ימים, זכייה אודות אנחנו נושמים רואים חושבים הולכים (ואני דווקא מתכוונת לסדר בו נכתבו המילים). אתמול היה יום כזה עבורי, יום של השראה החל מרגע הבוקר ועד רגע השקיעה, היום בעודי יושבת בפגישות עבודה, החלטתי שאחת השאלות שהעלה אל דיון תהייה שאלת השראה, אבל לא אודות מה מעניק לנו השראה, אלא אודות איך אנחנו יודעים השראה מהי. לאחרונה שקעתי בלימודיי פילוסופיה אמנות וחיים ואת נקודות ההשראה הסבירו המרצים לומדים מגילויים כתובים, זה הזכיר לי את שבסדנאות הכתיבה אותן אני מנחה קראתי לזה לא פעם "שורות של אחרים" והייתה לי הוראה ברורה לכך, לקרוא ספרים עם מחברות ולכתוב בתוכן שורות אוחזות שאנחנו נדע לזכור ברגעים בהם נעלם האור.

השיחות של היום הזה נדמה שקצת אף היו מושפעות ממדורות האתמול, היה בהן אש תשוקה ותחושת שמש יצירה, אני הופתעתי, לא באמת הייתי מוכנה לכך, לא באמת הייתי מוכנה לפשטות הרגע האחד של אתמול ומדורה הנאסף לכלכך הרבה יופי והשראת חוויה. ובתוך כל המחשבות הללו שבאו מתוך פגישות היום בסוף יומי הזה, עלה שוב אותו סיפור הסרט בו צפיתי בשישי במקרה, אני לא זוכרת את שם הסרט, משום שאז כשהתחלתי לצפות בו זה היה כי לא הצלחתי להירדם ולא חשבתי שאמשך אל הצפייה או שאמשיך אותה בכלל, אבל בסרט הזה כיכבו נער ונערה, שנייהם מוגדרים בז'אנר הלקות השכלית, כל אחד מהם ברמה אחרת, והם חוברים אל זוגיות והם לא יודעים דבר על אהבה ועל זוגיות ועל יחד ועל חיבור הגוף והנפש. והם לומדים יחד מושגים מהתחלה מתוך אוצר מילים דל נורא, והם מדברים על אהבה מבלי לאחוז במילים נשגבות שמימיות אלא באלה הפשוטות כמו צרכים האומרים "אבל עכשיו אני צמאה עכשיו אני רוצה לשתות" והוא יאמר דניאל לקרלה הנערה "אני אוהב אותך יותר מעוגיות ויותר מהמוזיקה שבחדר העבודה" והיא תחייך ותבין שהוא אוהב אותה הרבה נורא. וקרלה תאמר לו שהיא רוצה שהם "יעשו את זה" ברגע שבו יש קסם, והם בוחרים תמונה מספר של בינו ובינה ויודעים שאליה הם רוצים להגיע עירומים ואז הם יבחרו יחד את "חד ההודיה" "לעשות את זה" וכי בחג ההודיה  אומרים תודה ויש קסם באמירת תודה, והם יסבירו את זה במילים פשוטות ולא כאלה כמו שאני כאן מנסה לעשות, אני איבדתי קצת מהפשטות הזאת, וגם כי למדתי שיש בי אחריות בהעברת מילים כתובות. ושעליהן להיות מסוגננות כי עשיתי לי שם של כותבת כזאת.

ורגע השראה זה מה שהביא אותי לכאן ואז כי בסוף יומי היא קראה ר' המתוקה ואמרה "שריתי בואי בבקשה אליי לחדר, תסגרי לי את החלון נעשה קר נורא" ואני מביטה החוצה מחלון חדרה ויופי ירושלמי מתוך הוואדי פורץ אל תוכי במכה ור' היקרה אומרת תודה שרית הספרית המתוקה ואז יוצא ואני בוכה ואז יוצא ואני באה לכתוב כאן את הדבר הזה הבא. וכי כמו שורות של אחרים היה רגע החלון הזה, והייתי צריכה להיות מקעקעת את כל זאת. ולדעת זכינו לחיות.