התרה

ואולי תוולד היא חדשה ואקרא שמה התרה

וכי התירה היא סבכים אסביר לבאים

ותנועת ידה תסביר התרה גם כן את שמה

ותנוח את לבה

ותשקוט נפשה

ואקרא שמה התרה תאמר מול מראה

וזו תשיב לה אותה חזרה

בעיניים אחרות

אישונים ללא תזוזות נרגעים סערות

והתרה תצעד אל ימים

פוסעת צעדים איטיים

רגליה קלות

ואף משקלן הרחב מאוד

ותשב בספסל רחוק מרחק סבך

ותפרוש שמלתה לצדדים

ותאהב.

ימינו

כל שאדם צריך

שתהא נפשו שקטה

וצרכיו מסופקים

שבריאותו תהא מאפשרת תנועה

וספירת נשימות תקינה

שביטחון יונח כאוצר

על מפתן לבו

ושמפתח אישיותו ייטמן כמטמון

פעם אחת לפחות

בידיים שאינן שלו.

תקוות

ואיך שאהבתי חורף תספר לי זו, כמה שאהבתי אותו, את הקדרות שבתוכו את האפור את שקיעת האור בשעות בוקר של היום, את הניסיון להתחמם, את הדרך להצמיד ידיים האחת אל האחרת, את סערות השמים, את הצעיפים שלמדתי לבחור. וכמה שאהבתי חורף, כמה שאהבתי אותו,

היו ימים שחשבתי שאני אישיות חורף כזו, אישיות מעורפלת חורפית נצחית, מן אחת הטומנת בתוכה סמיכות, משהו נסתר המלא בעננים צפופים, לצד זו השקופה, כמו טיפות גשם נוגעות, וכמה שאהבתי חורף, כמה שאהבתי אותו.

ואת יתרונותיו של החורף שמרתי מתוך ציטוטים ספרותיים, מתוך מלותיהן של אחרים, מתוך אותם אלה המחברים, לאות המשוררים, מתמונות שלכת מעידות, מצילומיי עצים מעוטרים בענפים ריקים כמעטה בדידות קרה מנוכרת וחשופה. וכמה שאהבתי חורף כמה אהבתי אותו.

ואת הינוארית שבי הנצחתי, דרמתית כזאת שאני, הולכת ומנציחה את הקודר, הייסורים והכאבים, הופכת אותם למילים, "כאב ועצב נכתבים יפה" כך אמרת את, היא מזכירה לי, וזה אכן נכון, סופרים חשבו כך, משוררים הרבו להתכסות בכך. אבל איך זה שלא הזכרת לי את הקיץ ואת הכחול הצלול ואת אור היום שאת כל כך אוהבת בימי המחרת? וכמה שאהבתי חורף, כמה שאהבתי אותו.

וזו ממשיכה ומדברת ואני מביטה בה שואלת, איך יכול להיות שהסתרתי ממנה את כל זאת, את הקיץ וחופי הים, את החול העוטף כפות רגליים יחפות המשתוקקות בחדוות תנועה להגיע אל המים שיהפכו צמרמורות שמחה קטנות בגוף כולו הבוער עד כלות, ואיך לא הזכרתי לה את אהבתה לשחייה, את תיאוריה את הרגע שבו היא עומדת על שפת הברכה כשהשמש טופחת בה וצובעת את עורה, ואת מבטה המתרכז בריחוף הקרב ובא אל תוך צלילות מים טהורה ושקופה המוכנה לקבלה. וכמה אהבתי חורף, תהדהד שוב זו בקולה, כמה שאהבתי אותו.

וברגע היא מסתובבת ממני והלאה אל שולחן הכתיבה, חיוך קטן מעיד את יעודה המתרחק, החורף הזה ישבור את הנצח היא אומרת ולא תהיה בו עדות אלמוות, לא עוד, ואלך רחוק ואת הדרך חזרה אמחק, בשלוליות הבוץ המצטברות בצד, ותשמעי היא מביטה בי ופותחת את רכישת הקריאה האחרונה, ואת העמוד המסומן מצביעה אליי ובקול עמוס תקווה, יודעת לספר את הבא: "זכרו, החיים הם סידרה של עונות,כל אדם יצטרך לסבול כמה חורפים אכזריים, כדי לטבול בזוהרן של עונות קיץ מרהיבות, ולעולם אל תשכחו שחורפים אינם נמשכים לנצח".

רובין שארמה היא ממלמת,  ואני חשבתי זה לגמרי שלה וכך אמרתי, תקוות וחייכתי.

זה זמן אפריל

שניים שניים ירחים נצפים בשמים -

זו לא אני שראיתי זאת,

זו גיבורה אחרת מספר אחר,

שמציאות התערבבה לה לאחרת

ואי אפשר היה לדעת את הקודמת

זה זמן אפריל אבא.

שניים, שניים ירחים נצפים בשמיים, היא מספרת בספר ההוא

ושמך עולה בי בשורות הללו מתמזג לתוך אירועי אותה העת,

זה קצת דמה לעיניים שלך, שניים, תכלת שמים.

ומציאות מודדים בדיוק כפי שהיא,

עובדות ולא אחרת,

אתה לא כאן,

הייתי רוצה שתהיה במיוחד עכשיו,

וגם שהכל מסתדר במקומו, 

לחיים יש טבע להסתדר מעצמם, סיפרתי פעם

לפני המון זמן, את השורה הזו בדיוק, 

(והיא באה מוכחת בכל פעם מהתחלה)

וגם שהכל מסתדר במקומו,

משהו כאן שונה לגמרי, מכל מה שזכרתי לפניי -

שלוש שנים אבא.

דיוק מחברים

סדר בסיפרייה ופיליפ בסון נגלה אליי שוב, אותו סופר צרפתי שהכרתי בעקבות אותו ספר אחד שתורגם לעברית בזמורה ביתן על ידי דורון דנסקי, זוכרת שאת הספר סיימתי בארבע שעות שהחלו בשמונה בערב והסתיימו בחצות.
 "להחליט להיפרד" זהו שמו של הספר והוא מתאר את מסע  הפרידה של אישה אחת המנסה לשווא לדלג יבשות על מנת להרחיק טריטוריות לב, אל מקומות זרים שאולי אלה יביאו ריפוי אל הפנים.

תמונת הכריכה כבר היא הפכה נוגעת עבורי, קצת כמו העיר והבית של נטליה גינצבורג שעיטרה אל עטיפת הכריכה את האישה ההריונית ויכולתי לקבל סימנים אל מלל שיבוא מתוכה, כך גם בתמונת הכריכה של הספר הזה של בסון, אישה בצבעים דרמתיים של שחור ואדום שצבע הרקע מאחור מן ירוק של אותם בגדי רופאים מנתחים וזכרתי שפעם קראתי שיש להשאיר את הדרמות על הדף וידעתי, מאותה הכריכה, דרמות יהיו מנת חלקם של הדפים, אבל יחד עם הזאת הרקע הבהיר אל מול הסומק בלחייה של הגיבורה המצוירת רמז מעט אל תקוות התרת הדרמה בקצה המנהרה.

ועדיין התיאור החיצוני שמשך  אותי אל הספר הזה התגלה כרובד אחד בלבד אל מכלול הרובדים הכל כך מדויקים המופעים בו, הדיוק את הדמות הנשית ומסעה היה כה רב עד שאני האישה הקוראת ידעתי לראות מחשבותיה של לואיז הזו הנעה וכותבת מקובה איטליה וארה"ב , יכולתי לראות את מבט עיניה לדעת לבושה ותנועות הידיים המפזרות דעתה. וגם את מחשבת הסוגריים העתידית שהנחתה את הקריאה כולה.

ואי אפשר שלא לחשוב על זה שפיליפ בסון האיש הסופר כתב את דמות האישה הזו בגוף ראשון ודורון דנסקי המתרגם עשה את מרקם התרגום והדיוק אל הדמות הנשית. כמעט בלתי אפשרי יכולתי לחשוב בשיחת נשים, כלכך מדויק ידעתי אחר כך מתוך קריאת חיבור המילים. לואיז המחלימה משיברון הלב אל התחלה חדשה, נדמתה כתובה מתוך אוטוביוגרפיה אמיתית, לואיז הכותבת את עצמה, ובסון אולי באמת ידע להכיר אותה.

דיוק מחברים אחד הדברים היותר מרתקים בקריאת ספרים בחקירה המלווה את דרך הכתיבה.

"הלוואי שהייתי מאלה שמסוגלות לספוג את המהלומות בלי להגיב. תמיד הערכתי אנשים שמצליחים לשמור על קור רוח בכל מצב, שעומדים זקופים בלב עיי החורבות ועוד מוצאים כוחות לחלץ את הפצועים. לצערי, לא ניחנתי באומץ, בנחישות או בתעוזה כמותם. אני מוּדעת מכדי לא להבחין באסונות, ושברירית מכדי לצפות בהם בלי להתמוטט" (פיליפ בסון – להחליט להיפרד).

לכתוב את הטוב

ומה עושים כשרע

שותים בקבוק בירה

מעשנים סיגריה

בוכים לבד עד חנק כמעט

מזניחים את החוץ והפנים

לא מדברים עם איש

מתכווצים

נעלמים

וישנים הרבה

וישנים כלכך הרבה..

ומה עושים כשטוב

אותו הטוב שיודעים אותו במודע כל כך

אז מה עושים כשטוב

מתיישבים ברגליים מקופלות מזרחית

על הספה בסלון

השמלה מופשלת בפיזור דעת

ומלטפת את העור 

מדליקים את הרדיו

אוספים תפוז מצלחת הפרות שעל השולחן

קולפים אותו

מפלחים אותו

אוכלים לאט לאט פלח פלח

שותים את המיץ מתוכו

דומעים

דמעות ומיץ תפוזים

נפגשות בזויות שפתיים מחייכות, מרגישים בזה,

אוספים נשימות עמוקות

האוויר נקי בריאות, מבחינים בזה,,

מתרוממים, אוספים את קליפות התפוזים,

רוחצים ידיים

מרמים את הראש מהכיור

קופאים קצת מול מראה

שלווה

פוסעים החוצה אל חלל הבית

עדיין יחפים

יחפים?

כן יחפים, מדהים.,

ושרים

שיר בשקט בין השפתיים

שקט ומאוד עדין

מידי פעם הרגליים מסתובבות עם הגוף

עושים סיבוב כמו וקצת רקדנים

וממשיכים ושרים ושרים

ומדפדפים בעיתונים ומגזינים

וחולמים

והמון נחים.

לעוף עם מלאכים

בבוקר הקשבת אל השיר הזה מהרדיו, והאמנת בטח גם אתה יכול לעוף ובכל בוקר עפת את דרכך על דשא מדרכה או אספלט, לפני שעשית זאת לימדו אותך לספק את צרכיו של הגוף היוצא אתך אל המסע הזה, שניי תמרים עוטפים שני שקדים, ארוחת בוקר לאלה שרצים ומאמינים ביכולתם לעוף, גבוה יותר חזק יותר מהיר יותר, פעם הייתה זו סיסמא הנשמעת מתוך אותן קופסאות תקשורת ראשוניות, מה זה היה תשדרי ספורט? זוכר? בשיחות שקטות נועם הגשמות תאמר "חלומות כאלה מתחילים כאשר יש מספיק חוסן על אודות החיים הקורים" בונים אותם לאט לאט מתוך אהבות ישנות אהבות ילדות אלה שבנו בתוכנו ידיעות של במה אנחנו טובים, זה כל כך טוב לילדים לדעת במה הם טובים. זה נשאר בילדות אבל נמתח  אל זיכרון בגרות, (אני הייתי שחיינית, בגיל חמש-עשרה ידעתי שאני כל כך טובה בזה, כל כך הרבה פעמים סיפרתי את זה, כשאגדל אחזור להתחרות אמרתי גם, חשבתי), וכן מידי פעם מדברים את זה, וביום אחד בתוך כל אותם חיים אתה ידעת, נוגעים בזה שוב, זה בא אל השגרה. זה כלכך טוב למבוגרים לדעת אהבות נצמדות מתגשמות בימים.

בתוך אותו תהליך חזרה אל אהבות גדולות, גדלים ציטוטים שמוצאים בספרים המחזקים את הימים החדשים המתרבים – "אדם לומד לעוף פשוט מכיוון שאינו יכול אחרת" (איש לומד לעוף רונה רענן שפריר) אז עפים, ביטים אינטרוולים, הסביבה שלך לומדת את המושגים דרכך, קצת מדברים בשפתיך, אתה הופך שמח וגאה יש לך שפה משלך, ואמני בוקר מוקדמים ו/או לילה מאוחרים לחלופין. 

חיים.

סביבתך מבינה, אתה מדבק, האושר שבך מדביק רוח גבית איתך, אותה רוח גבית תומכת משחררת אותך אל מעופך ואז מתחילים החלומות להתגשם, קטנים גדולים, כמה רצת בטבריה בפעם הראשונה זוכר? ואתה חי ואתה כל כך חי, "חלומות מוגשמים מעניקים לנו חיים" אתה מחייך בסופם של מסלולים. אתה ידעת את זה, כל סובבך הרגישו בזה. וגם הסקפטיים, ששאלו את עצמם, אבל לאן אתה רץ? מהיכן אתה בורח? ידעו-  אתה משוגע לדבר ורק משוגעים לדבר מצליחים לעוף, אי אפשר שלא לדעת, עד כמה אתה חי.

והחיות הזו ומעופה כיוונה אל מסלולים חדשים, אבל  איש לא דמיין שתעוף עם מלאכים. 

__

*נכתב לאחר אסון מרתון תל-אביב 15/03/2013