יום שני, 30 ביוני 2014

סבלנות

סבלנות
זה המון לאסוף- סבלנות
לנשום לאט, לבקש הרבה
לדעת זה עשוי לבוא
במעטי מעט.

סבלנות
דרושה היא רבות,
ואף ולמרות-
יש בי מן תחושה כזאת
שאם אקח אותה מידי רחוק
היא עשויה להיות בעוכרי מאוד

יום שני, 9 ביוני 2014

הדרך אליו

איך כותבים ספר קשה לי לומר במדויק כידע כללי עובר, איך כתבתי אני את ספרי כן אדע לספר מעט - משהו קורה בתוך הימים ומוטיב של ה-קורה הזה מתחבר אל בפנים ואת מתחילה לשים לב שזה יוצר בך הקשבה למחשבה חדשה ואת מתחילה לבנות אותה, מילה אחר מילה, ואז את שמה לב שזהות המחברת שלך כה מבוססת, את שמחה בזה, את אורגת אותה, את גם מצליחה להביט עליה, תמה מרכזית יש לך, את שמחה, ואחרי התמה הזו בלילה את חולמת את השם של ספרך הבא ומגיע השם אל תוך שעת שינה "עת גופי אדע" ומעתה כל מילותיך מתכתבות עם הכותר הזה שלך ואת משתדלת לא לספר אותו לאיש, על מנת שלא תרגישי שהכותר הזה חוזר בתוכך על עצמו ותצטרכי חדש לעשות במקומו. קצת כמו שמו של בנך הקטן רצית לקרוא לו אחד, לחשת את שמו עוד ועוד ועוד וכשהוא נולד הרך הכה יפה ומתוק הזה, הרגשת שחזרת על שמו הרבה יותר מידי, ועתה הוא כבר לא מתאים הוא מוכר ושמיש ואז ידעת שעליך למצוא אחר...

"ועת גופי אדע", מתחבר גם למשהו שעשית בשנים האחרונות, חקרת, בעיקר נשים ועולמן, בעיקר נשיות מהי, כי קראת אחד אחרי השני את "האוהל האדום" של אניטה דיאמנט ואת ערפילי אבלון המדהים של מריון צימר בריידלי ובספר שכתבת לפני הזה שאמור לבוא אפילו הזכרת את מעגל המכשפות הנפלאות החכמות הנבונות של ערפילי אבלון, ואת מעגל האחדות של נשות האוהל האדום, וידעת את אוהבת לדבר מקומות של נשים, אז את מדברת אותם שוב ברבדים שונים, אלא שהפעם ב"עת גופי אדע" את אוספת תחביר שבור תוך השפעה של משוררת אהובה רחוקה מאות מכאן, אמילי דיקנסון חדה ורכה היא לך, במהלך הסדנאות אותן העברת, היית מספרת, שהיא עושה תחביר אחר מכל דבר שהכרת בכלל, ורצית גם את, ואת ניסית, לא בטוח עד כמה ידעת לעשות, אבל את הקול שלך עצמך למדת היטב ומאוד בהשפעתה של אמילי המיוחדת שלך הזאת, ואז אפילו הקדשת לה לאמילי  שיר בספרך הנרקם- "עת גופי אדע"  שיר שנשא את שמה ואפילו עיבדת שיר שלה בשפה העברית שגם אותו הבאת אל תוך הדפים וקראת לו "רעד צינה בי" וגם ש"צינה" ידעת היטב היא אינה מילה שהיית משתמשת בה. אבל עכשיו בספר הזה את עורמת לך אותה. ואת שמחה בה מונחת ומספרת את אוצר מילותייך.

ואת בתו של אביך שאהבת כל כך ואביך כבר לא כאן, אז את מגיבה אל לכתו והוא מגיב על עורך ואת מביאה את זה איתך ומדברת את עור הגוף שלך. ואבא נשאר ביופי שאהבת ואת נזכרת שתמיד את אומרת אודות יצירה שעצב וכאב נאספים בה יפה. כי ככה זה.
וארבעה חודשים עוברים, ונשארים לך מכל הספר הזה שיצא אל האור, כמעט ורק שלושים ספרים ואת שמחה ומזמינה עוד לגעת בו, וכי אם יורשה לך את כל כך מאמינה בו ביצירתו.
**

אז אחרי שעמלתי בגוף שני לומר את מה שרוצה אני, מחייכת, וניסיתי לספר את הדרך אליו ומזמינה אתכם אל שלושים הספרים שנותרו...כתבו לי במידה ורוצים אתם את ספרי אצלכם וגם אם כבר רכשתם וסתם רציתם לספר לי את "עת גופי אדע" בכם.
אשמח לתגובתכם במייל –  
sarit066@gmail.com

שלכם
שרית