דיוק מחברים

סדר בסיפרייה ופיליפ בסון נגלה אליי שוב, אותו סופר צרפתי שהכרתי בעקבות אותו ספר אחד שתורגם לעברית בזמורה ביתן על ידי דורון דנסקי, זוכרת שאת הספר סיימתי בארבע שעות שהחלו בשמונה בערב והסתיימו בחצות.
 "להחליט להיפרד" זהו שמו של הספר והוא מתאר את מסע  הפרידה של אישה אחת המנסה לשווא לדלג יבשות על מנת להרחיק טריטוריות לב, אל מקומות זרים שאולי אלה יביאו ריפוי אל הפנים.

תמונת הכריכה כבר היא הפכה נוגעת עבורי, קצת כמו העיר והבית של נטליה גינצבורג שעיטרה אל עטיפת הכריכה את האישה ההריונית ויכולתי לקבל סימנים אל מלל שיבוא מתוכה, כך גם בתמונת הכריכה של הספר הזה של בסון, אישה בצבעים דרמתיים של שחור ואדום שצבע הרקע מאחור מן ירוק של אותם בגדי רופאים מנתחים וזכרתי שפעם קראתי שיש להשאיר את הדרמות על הדף וידעתי, מאותה הכריכה, דרמות יהיו מנת חלקם של הדפים, אבל יחד עם הזאת הרקע הבהיר אל מול הסומק בלחייה של הגיבורה המצוירת רמז מעט אל תקוות התרת הדרמה בקצה המנהרה.

ועדיין התיאור החיצוני שמשך  אותי אל הספר הזה התגלה כרובד אחד בלבד אל מכלול הרובדים הכל כך מדויקים המופעים בו, הדיוק את הדמות הנשית ומסעה היה כה רב עד שאני האישה הקוראת ידעתי לראות מחשבותיה של לואיז הזו הנעה וכותבת מקובה איטליה וארה"ב , יכולתי לראות את מבט עיניה לדעת לבושה ותנועות הידיים המפזרות דעתה. וגם את מחשבת הסוגריים העתידית שהנחתה את הקריאה כולה.

ואי אפשר שלא לחשוב על זה שפיליפ בסון האיש הסופר כתב את דמות האישה הזו בגוף ראשון ודורון דנסקי המתרגם עשה את מרקם התרגום והדיוק אל הדמות הנשית. כמעט בלתי אפשרי יכולתי לחשוב בשיחת נשים, כלכך מדויק ידעתי אחר כך מתוך קריאת חיבור המילים. לואיז המחלימה משיברון הלב אל התחלה חדשה, נדמתה כתובה מתוך אוטוביוגרפיה אמיתית, לואיז הכותבת את עצמה, ובסון אולי באמת ידע להכיר אותה.

דיוק מחברים אחד הדברים היותר מרתקים בקריאת ספרים בחקירה המלווה את דרך הכתיבה.

"הלוואי שהייתי מאלה שמסוגלות לספוג את המהלומות בלי להגיב. תמיד הערכתי אנשים שמצליחים לשמור על קור רוח בכל מצב, שעומדים זקופים בלב עיי החורבות ועוד מוצאים כוחות לחלץ את הפצועים. לצערי, לא ניחנתי באומץ, בנחישות או בתעוזה כמותם. אני מוּדעת מכדי לא להבחין באסונות, ושברירית מכדי לצפות בהם בלי להתמוטט" (פיליפ בסון – להחליט להיפרד).

לכתוב את הטוב

ומה עושים כשרע

שותים בקבוק בירה

מעשנים סיגריה

בוכים לבד עד חנק כמעט

מזניחים את החוץ והפנים

לא מדברים עם איש

מתכווצים

נעלמים

וישנים הרבה

וישנים כלכך הרבה..

ומה עושים כשטוב

אותו הטוב שיודעים אותו במודע כל כך

אז מה עושים כשטוב

מתיישבים ברגליים מקופלות מזרחית

על הספה בסלון

השמלה מופשלת בפיזור דעת

ומלטפת את העור 

מדליקים את הרדיו

אוספים תפוז מצלחת הפרות שעל השולחן

קולפים אותו

מפלחים אותו

אוכלים לאט לאט פלח פלח

שותים את המיץ מתוכו

דומעים

דמעות ומיץ תפוזים

נפגשות בזויות שפתיים מחייכות, מרגישים בזה,

אוספים נשימות עמוקות

האוויר נקי בריאות, מבחינים בזה,,

מתרוממים, אוספים את קליפות התפוזים,

רוחצים ידיים

מרמים את הראש מהכיור

קופאים קצת מול מראה

שלווה

פוסעים החוצה אל חלל הבית

עדיין יחפים

יחפים?

כן יחפים, מדהים.,

ושרים

שיר בשקט בין השפתיים

שקט ומאוד עדין

מידי פעם הרגליים מסתובבות עם הגוף

עושים סיבוב כמו וקצת רקדנים

וממשיכים ושרים ושרים

ומדפדפים בעיתונים ומגזינים

וחולמים

והמון נחים.

לעוף עם מלאכים

בבוקר הקשבת אל השיר הזה מהרדיו, והאמנת בטח גם אתה יכול לעוף ובכל בוקר עפת את דרכך על דשא מדרכה או אספלט, לפני שעשית זאת לימדו אותך לספק את צרכיו של הגוף היוצא אתך אל המסע הזה, שניי תמרים עוטפים שני שקדים, ארוחת בוקר לאלה שרצים ומאמינים ביכולתם לעוף, גבוה יותר חזק יותר מהיר יותר, פעם הייתה זו סיסמא הנשמעת מתוך אותן קופסאות תקשורת ראשוניות, מה זה היה תשדרי ספורט? זוכר? בשיחות שקטות נועם הגשמות תאמר "חלומות כאלה מתחילים כאשר יש מספיק חוסן על אודות החיים הקורים" בונים אותם לאט לאט מתוך אהבות ישנות אהבות ילדות אלה שבנו בתוכנו ידיעות של במה אנחנו טובים, זה כל כך טוב לילדים לדעת במה הם טובים. זה נשאר בילדות אבל נמתח  אל זיכרון בגרות, (אני הייתי שחיינית, בגיל חמש-עשרה ידעתי שאני כל כך טובה בזה, כל כך הרבה פעמים סיפרתי את זה, כשאגדל אחזור להתחרות אמרתי גם, חשבתי), וכן מידי פעם מדברים את זה, וביום אחד בתוך כל אותם חיים אתה ידעת, נוגעים בזה שוב, זה בא אל השגרה. זה כלכך טוב למבוגרים לדעת אהבות נצמדות מתגשמות בימים.

בתוך אותו תהליך חזרה אל אהבות גדולות, גדלים ציטוטים שמוצאים בספרים המחזקים את הימים החדשים המתרבים – "אדם לומד לעוף פשוט מכיוון שאינו יכול אחרת" (איש לומד לעוף רונה רענן שפריר) אז עפים, ביטים אינטרוולים, הסביבה שלך לומדת את המושגים דרכך, קצת מדברים בשפתיך, אתה הופך שמח וגאה יש לך שפה משלך, ואמני בוקר מוקדמים ו/או לילה מאוחרים לחלופין. 

חיים.

סביבתך מבינה, אתה מדבק, האושר שבך מדביק רוח גבית איתך, אותה רוח גבית תומכת משחררת אותך אל מעופך ואז מתחילים החלומות להתגשם, קטנים גדולים, כמה רצת בטבריה בפעם הראשונה זוכר? ואתה חי ואתה כל כך חי, "חלומות מוגשמים מעניקים לנו חיים" אתה מחייך בסופם של מסלולים. אתה ידעת את זה, כל סובבך הרגישו בזה. וגם הסקפטיים, ששאלו את עצמם, אבל לאן אתה רץ? מהיכן אתה בורח? ידעו-  אתה משוגע לדבר ורק משוגעים לדבר מצליחים לעוף, אי אפשר שלא לדעת, עד כמה אתה חי.

והחיות הזו ומעופה כיוונה אל מסלולים חדשים, אבל  איש לא דמיין שתעוף עם מלאכים. 

__

*נכתב לאחר אסון מרתון תל-אביב 15/03/2013

מונופול נשי

בכל בוקר שני מתקלחת במכון אחרי אימון, בוקר כן בוקר לא,

בחדר המלתחות בין מחיצות זכוכית חלביות

כאלה שרואים ולא רואים דרכן.

תמיד בוחרת לחזור אל אותו התא

בתקווה שהוא נישאר פנוי עבורי,

כמובן שהוא נמצא בצד השמאלי, יש לי נטייה לשם בלי בכלל שאני שמה לב,

זה מזכיר לי את מורה הנהיגה מלפניי שנים רבות שתמיד היה צוחק

כאשר היה מבקש ל- right ואני כמובן פונה ל- left

עם הזמן הוא החל לומר the other right dear

זה כבר היה עובד.

ובין המחיצות החלביות השקופות לא שקופות

נועלת את עצמי במחשבות,

תוהה על מה חושבות הנשים האחרות,

שומעת את המים בתאים האחרים

ומנחשת מה עובר על ההיא שעכשיו סיימה

ולאן היא הולכת מכאן והאם היא מרוכזת כזו

כמו שאני זוכרת בי מפעם, כזו שיודעת את סדר המחשבות שלה מאוד,

היום אני שונה כבר לא ממש מרוכזת כזאת.

בראש ממשיכות לי התמונות ואני מחייכת מהרהרת על איך שהתחיל לו היום

התעוררתי משהו בין חמש וחצי לשש,

לפני כולם, מנצלת את הזמן השקט הזה בין ערנות ללא ערנות,

במקלחת בין המים הזורמים החמים מאוד והמיישרים אותי מאוד

אני רואה את התמונה, משחזרת אותה:-

מקפיצה את הבצל בסיר שמיועד לצהרים

והופכת חביתות לכריכים של הבוקר

בעוד הראש מתכנן שמיד אחר כך אפעיל מכונה

על מנת לנצל ביעילות את החצי שעה שנותרה

ותוך כדי מוסיפה עוד שניים שלושה פריטים לרשימת המצרכים העמוסה

מה שהפך אותי בין המים הזורמים תוהה על הקושי בליפרוק את המסע הקניות, אוף נאנחתי לי,

כמעט בטוחה ששמעו אותי הנשים האחרות.

וכשאני מנגבת את עצמי מלמלת באושר למגלה אותי:

הגוף שלי נעשה כלכך יפה עבורי

אני כלכך גאה בו על שיתוף הפעולה איתי,

ואז מיד לוקחת נשימה כבדה

אויש נו עד מתי עוד אחשוב על זה כהוא (הגוף) ואני

כאילו ובכלל זוהי לא יחידה אחת המרכיבה את כולי.

והנשים האחרות נראות לי כולן נעימות

הן למדו לפנק להן את הבוקר במקום הזה  מאוד,

בטוחה שהן חושבות שהן על זה כבר לא רואות עצמן מוותרות...

ואני אורזת אותי  אחריי שמעלה על עצמי את הבגד שבחרתי

להתחיל בו את יומי, מייבשת שיער מול מראה,מסדרת שפתיים וקצת לחיים

נשקלת כי אין ברירה, רגילה, שנים עושה את זה כך בבוקר לפניי הארוחה,

רק שלאחרונה הפכתי מרוצה מהמספרים המהבהבים בירוק על הצג

והשקילה הופכת חוויה מספקת ומחזקת נורא.

בצעידה אל הרכב, חושבת על הדיסק שילווה אותי בנהיגה,

זה רגע כזה שאני אוהבת, לא הייתי מדלגת עליו בשום אופן לפני הנהיגה

תמיד לוקחת חמש דקות של להחליט על מה ילווה אותי בהפסקות הנהיגה של בין המשימות

ולפניי שטורקת את דלת הרכב ומתניעה מבקשת מעצמי

בבקשה היי מרוכזת תחשבי על הטוב ולא על הרע...מכירה את עצמי כבר נורא

נהגות כאלה, במיוחד אלה שעשויות להיות ארוכות ופקוקות לוקחות אותי

לפעמים למחוזות מאוד קשים במחשבות,

ולמדתי אני יכולה להחליט לעשות את הדקות הללו טובות עבורי,

אם רק קצת מחליטה לרכז את עצמי.

והנשים שנאספות סביבי במגרש החניה

נראות מאוד ממהרות, אין להן זמן לעצירות,

לפחות ידענו כולנו לעשות לנו מקלחות שקטות....

משום מה ניראה לי שעל זה בדיוק

כולן חושבות לפניי שהן מתניעות וממשיכות.

 (מתוך ספרי הראשון "מהצד שלה"  2007, הוצאת אופיר).

הלך רוח משוררות

"החיים נסבלים לפעמים", זהו שמו של הסרט אודות המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה, אותו ראיתי בשבת האחרונה בסינימטק תל-אביב,  לטייל איתה בעת ימי חייה, זו הייתה מטרת הסרט, ויסלבה אישה כבדת גיל קטנת מראה ומלאת שמחה של מפויסות חיים בגיל מתאים, הסרט החל מתוך יכולתה האירונית והחדה לכתיבת חמשירים, לא שהבנתי למה צריך להתחיל עם זה דווקא, שהרי יש כלכך הרבה עומק אחר שאפשר לדבר עליו אבל נדמה לי ששימבורסקה עצמה בחרה להתחיל בכך, דמותה האירונית היא בטח זו שיצרה את תחילת הסרט הזה, מתוך מרוץ החמשירים העניקה שימברוסקה משפט אחד לזכור – "אנשים נוטים לחשוב שהדברים הם נצחיים ולכן הם אינם כותבים" חייכתי וזה החזיר אותי אל עדות המילה הכתובה ואל אותו סרט עטור ריצירד גיר וסוזן סרנדון, שבו מספרת סרנדון שבן זוג עבורה הוא סוג של עד לחייה, את כל זה נהגתי לחשוב על ספרים מילה כתובה היא עדות חיים ושימברוסקה אמרה זאת דווקא מתוך חמשירים, שעבורי בכלל היה נדמה שאמירה כזו עשויה להיאמר מתוך טקסט פילוסופי עמוק. שהרי כתבה היא את השיר החד הזה "כתיבת קורות חיים" שמתוכו הצליחה לגרום לי לבכות ולחפש עוד  מיצירותיה, אבל לא מדובר ברגש רב הנכתב אצל שימברוסקה אלא ההיפך הוא הנכון מדובר במלל דוקר אירוני גורר צחוק ובכל זאת מעורר רגשות, לא תמיד אני אוהבת זאת כך, חסרה לי רוח, חסרה לי יד מלטפת, חסרת לי עוצמת שיח אלוהי כאילו ובתקשור מדובר, רכות שכמו והומצאה מתוך מילים בפעם הראשונה, שהרי כמה חודשים לפני צפיתי באותו סינימטק ב"שבעת הסלילים" של יונה וולך ושם הרוח ניווטה את הצפייה, המדהים הוא שכאדם כותב הרגשתי מקנאה גם בוולך וגם בשימברוסקה ואף שלהשוות ביניהן  זה לא באמת נכון, אבל שתיהן גמרו לי לקנא בנשיותן המעזה,  האחת הרסנית אך מהפנטת בהמון מודע לשחק בזאת, השנייה מציאותית עד חוסר עניין אך מלאה במלכות מוזרה של אישה שלא נבהלת להיות טרחנית נוראה.

וזוהי לא ביקורת אודות שימברוסקה או וולך, זו יותר השתוממות על הלך רוח משוררות, חשבתי ששיברוסקה תהיה לי כה בודדה בסרטה זה, שהרי לעולם לא נישאה או ילדה ילדים, ואותה תדמית של בודדה התאימה לי עבורה שהרי משוררת פרס נובל היא, ועל שום כך חייבת בעיני היא לעטות על עצמה ערפל בודד ומסתורי, אבל בסרטה זה, ההיפך היה הנכון, לבדות לא בלטה בה, חייה מלאים הומור ואהבות מגוחכות כולל מן עצמים מוזרים חסרי חן שנאספים אל ים מגרות ביתיות הם מנת חלקה ואת המסתוריות לא מצאתי כלל, ומכאן בלט המשפט השני של שימברוסקה שנשאר חקוק בי לאחר צפייה "לא כל דבר שאומרים הוא בעל משמעות, וברוב הפעמים שישאלו אותי לתשובה אומר "לא יודעת" כי דבר באמת איני יודעת" ושיריה ימשיכו ויפרטו על רגש המעורר שאלות דווקא מתוך עובדות ותמיד זה יהיה לי מוזר מאוד. ולעומתה הלך רוח משוררות שקיים כלכך חזק בוולך ובולט עד מאוד בשיבעת הסלילים, כולל הרוח והדיבור עם אלוהים כולל ההרס והבדידות אף למרות אלף ומשהו מערכות יחסים המוזכרות בסרט כעדות מחייה.

אז אולי צריכה הייתי לראות שני סרטים אלו אודות משוררות במרחק קצר האחד מהשני כשהזיכרון עוד נוכח ומלא השראה משניהם, ולדעת שכמו שתאמר המשוררת שולמית אפפל "פחות מאמת אין טעם לכתוב" ולהבין שפני האמת רבים הם, כי זו הפנימית לא דומה מאחת אל השנייה, ואני כן רוצה לדעת ולמצוא את המקום הזה שאדע, משוררות אישה האם יש פרופיל לה?

ואולי זו רק כי גם אני משוררת אישה, שעדיין מחפשת נחמה ב- לדעת את הדומות לה.

"

האהבה היא האצלה של עצמה

בחיבה של נעדרת אני מהרהרת בך".

כך כותבת אמילי דיקנסון באביב של 1877 להיגינסון המלווה בזהירות את מלותיה הכתובות.

היגינסון היה מספר לרעייתו על מלותיה של האישה הזו:
"כשהתבוננתי במלותיה זה היה כמו מתוך הבית שלה, אני ראיתי רק אותה."

והיא אמילי דיקנסון, סיפרה לו, כי הוא מרגש אותה משום שהוא מוצא מילים
שנוגעות בה ומובאות אליה "תודה על מסות האטלנטיק שלך, זה עונג צרוף"
היא הייתה מספרת לו כך במכתביה.

את הסכנה לצדו מעריץ מלותיה היא רואה מיידית,
היא אינה מנסה להסתיר את עיניה הרואות מלאות,

"עד כדי כך אני שקועה בך ששוב לא אעמוד בפיתוי לכתוב ולשאול אם שלום לך"
היא ממשיכה ומתארת וכותבת וכותבת וכותבת.

בסופו של דבר (או שלא) היא עושה מכתב אחד אחרון אליו ומסכמת כך את אהבתה הרבה:

"האהבה היא האצלה של עצמה, היא אומרת, לפיכך בדמיון הכי נעלה אין אנו אלא מופעיה הנדיפים".

"מופעיה הנדיפים" - כך כתבה דיקנסון הזאת, נדיפים, אותם חומרים הנכנסים ישירות אל הדם והריאות וגורמים להזיות ואופוריה כזאת.