בבטחה

הבטתי אל הנברשות התלויות על הוו' האופנתי ואמרתי שזה מעניין אותי, הכל מעניין כאן צחקתי והכל עניין אותי שם, אחר כך כבר עברו ימים רבים וזה הפך להיות פאב הבית, פעם הייתי יושבת בו בכל ראשון, אחר כך העבירו את המופעים לערבי שלישי ומאז הפכתי יושבת בו בימי שלישי, שם כבר לא ממש אכפת לי לשבת לבד, שם זה היה אפשרי וכי ידעתי את הקבועים והיה את מקום הקבע שלי, אני אוהבת לחזור אל אותו המקום, "זה חשוב" אמרתי כשכוס השנדי הונחה למולי, "לא משעמם לך המשקה הזה כבר"? צחק האיש מהבר, ואני אספתי את הכוס השקופה כתמתמה ואמרתי "תמיכה מבוטחת" וגם שמעט מעט מר.

  

 ** 

ובתוך החשיכה סביב, הטבעת שלה נצצה, חישוק לבן קטן  כשאבן חן כחולה במרכזו, אפשר היה להבין מיד שזו טבעת מהיקרות ביותר, עיצוב עדין מאוד לצד מיוחד מאוד והיא עיטרה את כף ידה המטופחת, אחת ויחידה ומאוד יפה וזה משך את עיני לשם שוב ושוב.

 

הם נראו  יותר משישים, קרוב לשבעים כך נדמה לי והיא עטפה את צווארו והצמידה את שפתיה אליו ונשקה אותו ארוכות והוא בכף ידו ליטף את פניה ושיערה, ושיערה נראה היה כבר כזה שהתבגר, ארוך ומונח ודהוי מעט, השפתיים שלה המחייכות אל האיש שליטף את שיערה, היו בעלות גוון חיוור ולא ממש חזק, הן היו מצוירות אפשר היה לראות שזה לא צבע ליפסטיק שנמרח לפני היציאה, אלא אותה טכניקה עכשווית המאפשרת ליצור שפתיים משורטטות לתמיד, חשבתי על הכאב בלעשות את זה כך, על השפתיים, אני פוחדת מכאב פיזי, פוחדת מאוד, אבל מחשבת הכאב חלפה מיד, כי והיא נישקה אותו ארוכות ארוכות  {והן בטח רכות עכשיו}, חשבתי, השפתיים שלה, ובטוח שאינן כואבות, לא עוד.

 

והעיניים שלה סיפרו סיפור של שקט, שקט של שניים והם לא ישבו לבד בשולחן, סביבם היו חברים נוספים, הם החברים הביטו בהם וחייכו והוא האיש שלה בידיים מתבגרות ומוכתמות בכתמי התבגרות של העור, חייך והרים כף יד אחת שיצרה עבורם מן מסך כזה שהסתיר את פניהם מן הקהל, והחברים צחקו, לא ארוך ומתגלגל, אלא אולי כזה שיודע יודע ונח הרבה יותר.

 

**

שעה וחצי עברה ועכשיו אצבעות כך ידי האחת רכסו את כפתורי מעיל העור, אלה הצמודים לפרק כף ידי האחרת, על הבמה ישב איש צמוד אל פסנתר כנף, הקשבתי לו ולפעימות הלב שלי שנעשו נשמעות חזק מאוד בתוכי, שניה אחת של צמרמורת והתרגשות, קורה לי, מלא פעמים קורה לי כך והתנועה שבאה מיד אחרי היא אותה אחת בה אני מרימה את היד מול עיני לשנייה, לוחצת אל מתחתן ומעבירה מהן רטיבות קלה המצמררת ומאיטה.

 

הרמתי את כוס המשקה הדקה ללגימה אחרונה עיני עברו להביט באיש שלידי, אחד עם מצלמה, הוא לא צילם, היא הייתה מונחת תחתיו והוא הביט בהם בזוג שלי המתבגר, מרותק, רציתי לומר לו שיצלם אותם וישלח לי את התמונה, רציתי אותה, אבל אני אינני מדברת עם זרים בחשכה.

 

  עכשיו כבר אספתי את רגלי עומדות ואמרתי שלום כזה שלא נשמע לאיש המשקאות  שמאחורי הבר, להתראות בשבוע הבא, הוא גלגל תנועה קבועה עם הידיים, בטח, עניתי בתנועת יד ברורה משלי.  בדרך אל הרכב חזרה ניסיתי לאסוף את תיק הבד על כתפי וזה נפל אל כף ידי ושוב ועוד פעם ושוב ושוב ובאה שנייה כזאת וחשבתי את הזוג שלי בעדנה ואיך האיש שלה בוודאי היה מרים עבורה את התיק חזרה אל כתפה וזו צועדת לצידו בבטחה.

עֵת גּוּפִי אֵדַע

 

עֵת גּוּפִי אֵדַע

זוֹ הַכְּסוּת אוֹתָהּ עָנְדָה עַל גּוּפָהּ

אֶת בְּגָדֶיהָ הִיא הֶחְסִירָה בְּאַחַת

וְאֶת הַכְּסוּת הִיא שָׁמְרָה

הִיא הָיְתָה לָזוֹ שֶׁאֶצְלְךָ

זוֹ הַכְּסוּת אוֹתָהּ עָנְדָה עַל גּוּפָהּ

וְהָאַהֲבָה הַזֹּאת שֶׁגִּלְּתָה בְּעַצְמוֹת גּוּפָהּ

הִשְׁאִירָה אוֹתָהּ

מִתְגַּפֶּפֶת

מִתְכַּרְבֶּלֶת

מִתְעַבֶּרֶת

עוֹגֶבֶת

וְזוֹ הַכְּסוּת אוֹתָהּ עָנְדָה עַל גּוּפָהּ

שֶׁהֵחֵלָּה לְהִסָּדֵק בַּמֶּרְחַקִּים

בֵּין הַלֵּב אֶל בֵּין הַגּוּף בִּפְנִים

וְזוֹ הַכְּסוּת אוֹתָהּ עָנְדָה עַל גּוּפָהּ

שֶׁמְּלֵאָה הָיְתָה בִּתְפָרִים רַכִּים

בְּכָל פַּעַם שֶׁמִּלִּים מְתַקְּנוֹת עָטְפוּ מֶרְחַקִּים

וְעָצְמוֹת גְּבוֹהוֹת אָחֲזוּ אֶת הַסְּדָקִים

מִלְּהִפָּרֵם שׁוּב

חוּטִים דַּקִּים דַּקִּים

וְהָאַהֲבָה הַזֹּאת שֶׁגִּלְּתָה אֶל עַצְמוֹת גּוּפָהּ

הִשְׁאִירָה אוֹתָהּ

מִתְגַּפֶּפֶת

מִתְכַּרְבֶּלֶת

מִתְעַבֶּרֶת

עוֹגֶבֶת

וְהַכְּסוּת אוֹתָהּ עָנְדָה

עִטְּרָה אֶת הַגּוּף שֶׁהָלַךְ וְהִשְׁתַּנָּה

וְהִתְמַלֵּא וְזָכַר וְהָלַךְ וְנִשְׁאַר

וְסִימָנִים שֶׁל לָגַעַת

נֶאֶסְפוּ אֶל סִימָנִים שֶׁל לָדַעַת

עַד -

בשמלתה הכחולה

בשמלה כחולה ושיער הנאסף לזנב סוס היא יוצאת את הבית, פניה נטולות איפור, אין צורך היא אומרת אל עצמה הקצת מלאה רגשות אשמה, "במילא אני הולכת להיות לבד עם עצמי, במשרדי זה היפה יותר מכל משרד אחר שאי פעם נכחה בו אני" 

בין הדלתות השקופות אחר כך במהלך יום עבודה היא רואה את הנוכחות שלה, עוברת וחוזרת אליה, בין דפי העבודה והקלסרים לפינת הקפה ופינת העישון החיצונית הרחוקה 20 פסיעות מהדלת המפרידה. השקט והדממה נוכחים בתוכה חזקים מאוד, היא אוהבת להיות כאן, אוהבת את הדממה את השקט את הסיפור שהמקום הזה רוקם אל תוכה.

ורד מתקשרת בתוך דממת השקט, היא עונה לה במילה אחת בעלת שתי הברות, וורד מיד משיבה- איך את נשמעת את יודעת? כאילו ואת צוללת בתוך לב ים, רק את והשמיים, הרוגע בקולך מסגיר לגמרי את כל העובר בתוכך.

היא מסיימת את השיחה עם ורד ומקלידה עוד שני מסמכי עבודה ושולחת את הפקסים הנערמים על השולחן וחותמת את הדרוש חתימה ומחייגת אל הפגישה הבאה רק על מנת לשמוע שזו נדחתה, ואז היא פוסעת 20 צעדים ופותחת את דלת המשרד השקופה אל החוץ, אל הגינה הסביבתית המקבלת את פני הבאים, את פניה, היא, בבוקר הזה, וחושבת לעצמה שחבל והיא אינה מעשנת משום שכמה מפתה היה לעשן כאן בפינה הזו עכשיו, לקחת אל תוכה לשאוף ולנשוף שמסביב הדממה התהומית הזאת, אולי רק קול רחוק של מכסחת דשא עובדת לאיטה נשמע בה.

ובמקום סיגריה היא מוציאה את ספר הקריאה שברגע האחרון השימה בתיקה, כי אולי יהיה לה בכל זאת זמן קריאה ואפילו אם לא לשעה ארוכה אז לדקות, היא מסתפקת בזאת, והשמש קופחת על היא והשמלה הכחולה, והיא מתיישבת על כיסא העץ המונח בפינה, ואת כפכפיה הגבוהות היא חולצת, ומניחה את הרגליים על הכיסא המאובק שמולה, זה מלוכלך מעט היא חושבת ואינה חוזרת בה מכך לשבת. ופותחת עמוד 118 בו מונחת הסימנייה, ולוקחת אוויר ושואפת ונושפת ומעשנת מילים אל תוכה...זו ההתמכרות שבה, הסיגריה שלה.

וגם ילדות

וזה היה בילדותי, שם הייתי ילדה בצמות שחורות ארוכות, והיה לי דוד רחוק ולו שתי בנות בוגרות, ואהבתי אותן מאוד.

ולפעמים ככה בפרקי זמן גדולים היינו מתארחות אצל בנות הדוד הבוגרות, אחיותיי ואני, והן גרו בתוך שדה רחב מאוד (לפחות כך זוכרות עיניי הילדותיות( ובתוכו פרחי שדה צהובים ופעורים.

ואנחנו היינו רצות אתן, עם בנות הדוד הבוגרות, בשדה הירוק הרחב מאוד, והן, בנות הדוד, היו קוטפות עבורנו מהפרחים הצהובים הפעורים, מחברים אותם אחד באחד לשרשרות, עושות לנו עדיים, ואת השרשרות היינו עונדות על צוואר,

וכשהיינו פוסעות לשוב, מדלגות צעדים, עד לפתח הדלת הביתית חזרה, היו נושרים מהעדיים הפרחים ולפעמים היה נשאר לנו רק פרח אחד שנשר אל כף היד ואז לא ידענו, או לא היינו מוטרדות או מצטרכות לתלוש כותרות צהובות, ולמלמל, אוהב לא אוהב, על מנת להיות שמחות ורגועות בלב.

וכי אז היינו ילדות פרחים, כך אבא היה אומר, היינו כה קטנות, ברגליים מדלגות קלות איילות, ואהבו אותנו השמיים, ואהבה אותנו האדמה ודימנו אותנו ילדות של שמש ורוח וסערה של שקט וים ומפרש סירה, ולא הבנו במדויק את האושר הזה שהיה בנו נצבט, כך בדיוק, בכל ביקור אצל בנות הדוד הבוגרות. ורק היינו מספרות, ככה נרגשות, עם כוס חלב של בוקר ביום המחרת, איך בלילה במיטות, היו בנו דמעות רגש טעימות.

ובעת ההיא או הזו עדיין לא נצבר בנו ידע או דבר על רגש טעים להסביר, ידענו רק לחוות. ואם אשאל את אחיותיי ואו אולי את בנות הדוד הבוגרות, בימים אלו שכולנו נשים, וכבר לא כלכך קטנות, מה זה היה? –

נדמה שכולנו נסכים שרגע של אושר היה הוא, רגש גבוה.  והדמעות טעימות וכי על צלילות שלווה הן נחתו אז בלילות.

                                          ציור - אקרילים על בד, ציירתי מזמן אבל מתאים לזה עכשיו