בבטחה

הבטתי אל הנברשות התלויות על הוו' האופנתי ואמרתי שזה מעניין אותי, הכל מעניין כאן צחקתי והכל עניין אותי שם, אחר כך כבר עברו ימים רבים וזה הפך להיות פאב הבית, פעם הייתי יושבת בו בכל ראשון, אחר כך העבירו את המופעים לערבי שלישי ומאז הפכתי יושבת בו בימי שלישי, שם כבר לא ממש אכפת לי לשבת לבד, שם זה היה אפשרי וכי ידעתי את הקבועים והיה את מקום הקבע שלי, אני אוהבת לחזור אל אותו המקום, "זה חשוב" אמרתי כשכוס השנדי הונחה למולי, "לא משעמם לך המשקה הזה כבר"? צחק האיש מהבר, ואני אספתי את הכוס השקופה כתמתמה ואמרתי "תמיכה מבוטחת" וגם שמעט מעט מר.

  

 ** 

ובתוך החשיכה סביב, הטבעת שלה נצצה, חישוק לבן קטן  כשאבן חן כחולה במרכזו, אפשר היה להבין מיד שזו טבעת מהיקרות ביותר, עיצוב עדין מאוד לצד מיוחד מאוד והיא עיטרה את כף ידה המטופחת, אחת ויחידה ומאוד יפה וזה משך את עיני לשם שוב ושוב.

 

הם נראו  יותר משישים, קרוב לשבעים כך נדמה לי והיא עטפה את צווארו והצמידה את שפתיה אליו ונשקה אותו ארוכות והוא בכף ידו ליטף את פניה ושיערה, ושיערה נראה היה כבר כזה שהתבגר, ארוך ומונח ודהוי מעט, השפתיים שלה המחייכות אל האיש שליטף את שיערה, היו בעלות גוון חיוור ולא ממש חזק, הן היו מצוירות אפשר היה לראות שזה לא צבע ליפסטיק שנמרח לפני היציאה, אלא אותה טכניקה עכשווית המאפשרת ליצור שפתיים משורטטות לתמיד, חשבתי על הכאב בלעשות את זה כך, על השפתיים, אני פוחדת מכאב פיזי, פוחדת מאוד, אבל מחשבת הכאב חלפה מיד, כי והיא נישקה אותו ארוכות ארוכות  {והן בטח רכות עכשיו}, חשבתי, השפתיים שלה, ובטוח שאינן כואבות, לא עוד.

 

והעיניים שלה סיפרו סיפור של שקט, שקט של שניים והם לא ישבו לבד בשולחן, סביבם היו חברים נוספים, הם החברים הביטו בהם וחייכו והוא האיש שלה בידיים מתבגרות ומוכתמות בכתמי התבגרות של העור, חייך והרים כף יד אחת שיצרה עבורם מן מסך כזה שהסתיר את פניהם מן הקהל, והחברים צחקו, לא ארוך ומתגלגל, אלא אולי כזה שיודע יודע ונח הרבה יותר.

 

**

שעה וחצי עברה ועכשיו אצבעות כך ידי האחת רכסו את כפתורי מעיל העור, אלה הצמודים לפרק כף ידי האחרת, על הבמה ישב איש צמוד אל פסנתר כנף, הקשבתי לו ולפעימות הלב שלי שנעשו נשמעות חזק מאוד בתוכי, שניה אחת של צמרמורת והתרגשות, קורה לי, מלא פעמים קורה לי כך והתנועה שבאה מיד אחרי היא אותה אחת בה אני מרימה את היד מול עיני לשנייה, לוחצת אל מתחתן ומעבירה מהן רטיבות קלה המצמררת ומאיטה.

 

הרמתי את כוס המשקה הדקה ללגימה אחרונה עיני עברו להביט באיש שלידי, אחד עם מצלמה, הוא לא צילם, היא הייתה מונחת תחתיו והוא הביט בהם בזוג שלי המתבגר, מרותק, רציתי לומר לו שיצלם אותם וישלח לי את התמונה, רציתי אותה, אבל אני אינני מדברת עם זרים בחשכה.

 

  עכשיו כבר אספתי את רגלי עומדות ואמרתי שלום כזה שלא נשמע לאיש המשקאות  שמאחורי הבר, להתראות בשבוע הבא, הוא גלגל תנועה קבועה עם הידיים, בטח, עניתי בתנועת יד ברורה משלי.  בדרך אל הרכב חזרה ניסיתי לאסוף את תיק הבד על כתפי וזה נפל אל כף ידי ושוב ועוד פעם ושוב ושוב ובאה שנייה כזאת וחשבתי את הזוג שלי בעדנה ואיך האיש שלה בוודאי היה מרים עבורה את התיק חזרה אל כתפה וזו צועדת לצידו בבטחה.