וגם ילדות

וזה היה בילדותי, שם הייתי ילדה בצמות שחורות ארוכות, והיה לי דוד רחוק ולו שתי בנות בוגרות, ואהבתי אותן מאוד.

ולפעמים ככה בפרקי זמן גדולים היינו מתארחות אצל בנות הדוד הבוגרות, אחיותיי ואני, והן גרו בתוך שדה רחב מאוד (לפחות כך זוכרות עיניי הילדותיות( ובתוכו פרחי שדה צהובים ופעורים.

ואנחנו היינו רצות אתן, עם בנות הדוד הבוגרות, בשדה הירוק הרחב מאוד, והן, בנות הדוד, היו קוטפות עבורנו מהפרחים הצהובים הפעורים, מחברים אותם אחד באחד לשרשרות, עושות לנו עדיים, ואת השרשרות היינו עונדות על צוואר,

וכשהיינו פוסעות לשוב, מדלגות צעדים, עד לפתח הדלת הביתית חזרה, היו נושרים מהעדיים הפרחים ולפעמים היה נשאר לנו רק פרח אחד שנשר אל כף היד ואז לא ידענו, או לא היינו מוטרדות או מצטרכות לתלוש כותרות צהובות, ולמלמל, אוהב לא אוהב, על מנת להיות שמחות ורגועות בלב.

וכי אז היינו ילדות פרחים, כך אבא היה אומר, היינו כה קטנות, ברגליים מדלגות קלות איילות, ואהבו אותנו השמיים, ואהבה אותנו האדמה ודימנו אותנו ילדות של שמש ורוח וסערה של שקט וים ומפרש סירה, ולא הבנו במדויק את האושר הזה שהיה בנו נצבט, כך בדיוק, בכל ביקור אצל בנות הדוד הבוגרות. ורק היינו מספרות, ככה נרגשות, עם כוס חלב של בוקר ביום המחרת, איך בלילה במיטות, היו בנו דמעות רגש טעימות.

ובעת ההיא או הזו עדיין לא נצבר בנו ידע או דבר על רגש טעים להסביר, ידענו רק לחוות. ואם אשאל את אחיותיי ואו אולי את בנות הדוד הבוגרות, בימים אלו שכולנו נשים, וכבר לא כלכך קטנות, מה זה היה? –

נדמה שכולנו נסכים שרגע של אושר היה הוא, רגש גבוה.  והדמעות טעימות וכי על צלילות שלווה הן נחתו אז בלילות.

                                          ציור - אקרילים על בד, ציירתי מזמן אבל מתאים לזה עכשיו