את הספר "50 מכתבי אהבה היפים ביותר מכל הזמנים " בעריכת דיוויד הק לוונהרץ, פותח השיר "מכתב מאושר" של אמילי דיקנסון מתוך "מכל השירים"
"אתה בדרכך אליו! מכתב מאושר! ספר לו –
ספר לו על הדף שלא כתבתי,
ספר לו שדיברתי את התחביר בלבד,
והשארתי בצד את הפועל וכינוי השם.
ספר לו איך נחפזו האצבעות,
ואז התקדמו בקושי, אט, אט, אט,
ואז ביקשת שיהיו עיניים לדפיך,
כדי לראות מה הסעירן כל כך.
ספר לו שלא הייתה זו כותבת מנוסה,
ניחשת, מכבדותו היגעה של המשפט,
יכולת לשמוע את משיכת השמלה מאחוריך,
כאילו בכוחו של ילד בלבד,
כמעט נכמרו רחמיך, אתה, כל המאמץ הזה".
הטקסט הזה הוביל אותי במשך שנים לחקור את כתביה של אמילי דיקנסון,
הייתה תקופה שהרגשתי כל כך מחוברת למילותיה, חשבתי על האומץ הרב של אישה לכתוב את שכתבה בעת ההיא, אחר כך לימדה אותי אמילי דיקנסון על אהבה, אחר כך למדתי אני את הדרך להניח לה, להניח לאותה אהבה העוטפת את "לאות המשוררים", ולהפריד את המציאות מתוכה, המחברת שבי רצתה אותה חזק נורא, את אשליית האהבה הזו, האישה שבי חשבה שיהיה זה תכשיט יקר ועדין מאוד לענוד.
וחזרתי אל הטקסט הזה וצרפתי אותו לציטוט הבא מגב' דיקנסון האמיצה, שהיה עבורי משפט הדגל לא מעט זמן, אולי רק עכשיו אני מניחה אותו הרחק מכאן: "בחיבה של נעדרת אני מהרהרת בך"
בחיבה של נעדרת אני מהרהרת בך, כך כותבת אמילי דיקנסון באביב של 1877 להיגינסון המלווה בזהירות את מילותיה הכתובות.
היגינסון היה מספר לרעיתו על מילותיה של האישה הזו:
"כשהתבוננתי במילותיה זה היה כמו מתוך הבית שלה, אני ראיתי רק אותה."
והיא אמילי דיקנסון סיפרה לו כי הוא מרגש אותה משום שהוא מוצא מילים שנוגעות בה ומובאות אליה "תודה על מסות האטלנטיק שלך, זה עונג צרוף" היא הייתה מספרת לו כך במכתביה.
את הסכנה לצדו מעריץ מילותיה היא רואה מידית,
היא אינה מנסה להסתיר את עיניה הרואות מלאות,
"עד כדי כך אני שקועה בך ששוב לא אעמוד בפיתוי לכתוב ולשאול אם שלום לך" היא ממשיכה ומתארת
בסופו של דבר (או שלא) היא עושה מכתב אחד אחרון אליו ומסכמת כך את אהבתה הרבה:
"האהבה היא האצלה של עצמה, היא אומרת, לפיכך בדמיון הכי נעלה אין אנו אלא מופעיה הנדיפים".
"אתה בדרכך אליו! מכתב מאושר! ספר לו –
ספר לו על הדף שלא כתבתי,
ספר לו שדיברתי את התחביר בלבד,
והשארתי בצד את הפועל וכינוי השם.
ספר לו איך נחפזו האצבעות,
ואז התקדמו בקושי, אט, אט, אט,
ואז ביקשת שיהיו עיניים לדפיך,
כדי לראות מה הסעירן כל כך.
ספר לו שלא הייתה זו כותבת מנוסה,
ניחשת, מכבדותו היגעה של המשפט,
יכולת לשמוע את משיכת השמלה מאחוריך,
כאילו בכוחו של ילד בלבד,
כמעט נכמרו רחמיך, אתה, כל המאמץ הזה".
הטקסט הזה הוביל אותי במשך שנים לחקור את כתביה של אמילי דיקנסון,
הייתה תקופה שהרגשתי כל כך מחוברת למילותיה, חשבתי על האומץ הרב של אישה לכתוב את שכתבה בעת ההיא, אחר כך לימדה אותי אמילי דיקנסון על אהבה, אחר כך למדתי אני את הדרך להניח לה, להניח לאותה אהבה העוטפת את "לאות המשוררים", ולהפריד את המציאות מתוכה, המחברת שבי רצתה אותה חזק נורא, את אשליית האהבה הזו, האישה שבי חשבה שיהיה זה תכשיט יקר ועדין מאוד לענוד.
וחזרתי אל הטקסט הזה וצרפתי אותו לציטוט הבא מגב' דיקנסון האמיצה, שהיה עבורי משפט הדגל לא מעט זמן, אולי רק עכשיו אני מניחה אותו הרחק מכאן: "בחיבה של נעדרת אני מהרהרת בך"
בחיבה של נעדרת אני מהרהרת בך, כך כותבת אמילי דיקנסון באביב של 1877 להיגינסון המלווה בזהירות את מילותיה הכתובות.
היגינסון היה מספר לרעיתו על מילותיה של האישה הזו:
"כשהתבוננתי במילותיה זה היה כמו מתוך הבית שלה, אני ראיתי רק אותה."
והיא אמילי דיקנסון סיפרה לו כי הוא מרגש אותה משום שהוא מוצא מילים שנוגעות בה ומובאות אליה "תודה על מסות האטלנטיק שלך, זה עונג צרוף" היא הייתה מספרת לו כך במכתביה.
את הסכנה לצדו מעריץ מילותיה היא רואה מידית,
היא אינה מנסה להסתיר את עיניה הרואות מלאות,
"עד כדי כך אני שקועה בך ששוב לא אעמוד בפיתוי לכתוב ולשאול אם שלום לך" היא ממשיכה ומתארת
בסופו של דבר (או שלא) היא עושה מכתב אחד אחרון אליו ומסכמת כך את אהבתה הרבה:
"האהבה היא האצלה של עצמה, היא אומרת, לפיכך בדמיון הכי נעלה אין אנו אלא מופעיה הנדיפים".
