הלך רוח משוררות

"החיים נסבלים לפעמים", זהו שמו של הסרט אודות המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה, אותו ראיתי בשבת האחרונה בסינימטק תל-אביב,  לטייל איתה בעת ימי חייה, זו הייתה מטרת הסרט, ויסלבה אישה כבדת גיל קטנת מראה ומלאת שמחה של מפויסות חיים בגיל מתאים, הסרט החל מתוך יכולתה האירונית והחדה לכתיבת חמשירים, לא שהבנתי למה צריך להתחיל עם זה דווקא, שהרי יש כלכך הרבה עומק אחר שאפשר לדבר עליו אבל נדמה לי ששימבורסקה עצמה בחרה להתחיל בכך, דמותה האירונית היא בטח זו שיצרה את תחילת הסרט הזה, מתוך מרוץ החמשירים העניקה שימברוסקה משפט אחד לזכור – "אנשים נוטים לחשוב שהדברים הם נצחיים ולכן הם אינם כותבים" חייכתי וזה החזיר אותי אל עדות המילה הכתובה ואל אותו סרט עטור ריצירד גיר וסוזן סרנדון, שבו מספרת סרנדון שבן זוג עבורה הוא סוג של עד לחייה, את כל זה נהגתי לחשוב על ספרים מילה כתובה היא עדות חיים ושימברוסקה אמרה זאת דווקא מתוך חמשירים, שעבורי בכלל היה נדמה שאמירה כזו עשויה להיאמר מתוך טקסט פילוסופי עמוק. שהרי כתבה היא את השיר החד הזה "כתיבת קורות חיים" שמתוכו הצליחה לגרום לי לבכות ולחפש עוד  מיצירותיה, אבל לא מדובר ברגש רב הנכתב אצל שימברוסקה אלא ההיפך הוא הנכון מדובר במלל דוקר אירוני גורר צחוק ובכל זאת מעורר רגשות, לא תמיד אני אוהבת זאת כך, חסרה לי רוח, חסרה לי יד מלטפת, חסרת לי עוצמת שיח אלוהי כאילו ובתקשור מדובר, רכות שכמו והומצאה מתוך מילים בפעם הראשונה, שהרי כמה חודשים לפני צפיתי באותו סינימטק ב"שבעת הסלילים" של יונה וולך ושם הרוח ניווטה את הצפייה, המדהים הוא שכאדם כותב הרגשתי מקנאה גם בוולך וגם בשימברוסקה ואף שלהשוות ביניהן  זה לא באמת נכון, אבל שתיהן גמרו לי לקנא בנשיותן המעזה,  האחת הרסנית אך מהפנטת בהמון מודע לשחק בזאת, השנייה מציאותית עד חוסר עניין אך מלאה במלכות מוזרה של אישה שלא נבהלת להיות טרחנית נוראה.

וזוהי לא ביקורת אודות שימברוסקה או וולך, זו יותר השתוממות על הלך רוח משוררות, חשבתי ששיברוסקה תהיה לי כה בודדה בסרטה זה, שהרי לעולם לא נישאה או ילדה ילדים, ואותה תדמית של בודדה התאימה לי עבורה שהרי משוררת פרס נובל היא, ועל שום כך חייבת בעיני היא לעטות על עצמה ערפל בודד ומסתורי, אבל בסרטה זה, ההיפך היה הנכון, לבדות לא בלטה בה, חייה מלאים הומור ואהבות מגוחכות כולל מן עצמים מוזרים חסרי חן שנאספים אל ים מגרות ביתיות הם מנת חלקה ואת המסתוריות לא מצאתי כלל, ומכאן בלט המשפט השני של שימברוסקה שנשאר חקוק בי לאחר צפייה "לא כל דבר שאומרים הוא בעל משמעות, וברוב הפעמים שישאלו אותי לתשובה אומר "לא יודעת" כי דבר באמת איני יודעת" ושיריה ימשיכו ויפרטו על רגש המעורר שאלות דווקא מתוך עובדות ותמיד זה יהיה לי מוזר מאוד. ולעומתה הלך רוח משוררות שקיים כלכך חזק בוולך ובולט עד מאוד בשיבעת הסלילים, כולל הרוח והדיבור עם אלוהים כולל ההרס והבדידות אף למרות אלף ומשהו מערכות יחסים המוזכרות בסרט כעדות מחייה.

אז אולי צריכה הייתי לראות שני סרטים אלו אודות משוררות במרחק קצר האחד מהשני כשהזיכרון עוד נוכח ומלא השראה משניהם, ולדעת שכמו שתאמר המשוררת שולמית אפפל "פחות מאמת אין טעם לכתוב" ולהבין שפני האמת רבים הם, כי זו הפנימית לא דומה מאחת אל השנייה, ואני כן רוצה לדעת ולמצוא את המקום הזה שאדע, משוררות אישה האם יש פרופיל לה?

ואולי זו רק כי גם אני משוררת אישה, שעדיין מחפשת נחמה ב- לדעת את הדומות לה.

"