בבוקר הקשבת אל השיר הזה מהרדיו, והאמנת בטח גם אתה יכול לעוף ובכל
בוקר עפת את דרכך על דשא מדרכה או אספלט, לפני שעשית זאת לימדו אותך לספק את צרכיו
של הגוף היוצא אתך אל המסע הזה, שניי תמרים עוטפים שני שקדים, ארוחת בוקר לאלה
שרצים ומאמינים ביכולתם לעוף, גבוה יותר חזק יותר מהיר יותר, פעם הייתה זו סיסמא
הנשמעת מתוך אותן קופסאות תקשורת ראשוניות, מה זה היה תשדרי ספורט? זוכר? בשיחות
שקטות נועם הגשמות תאמר "חלומות כאלה מתחילים כאשר יש מספיק חוסן על אודות
החיים הקורים" בונים אותם לאט לאט מתוך אהבות ישנות אהבות ילדות אלה שבנו בתוכנו
ידיעות של במה אנחנו טובים, זה כל כך טוב לילדים לדעת במה הם טובים. זה נשאר בילדות אבל נמתח אל זיכרון בגרות, (אני הייתי שחיינית, בגיל
חמש-עשרה ידעתי שאני כל כך טובה בזה, כל כך הרבה פעמים סיפרתי את זה, כשאגדל אחזור
להתחרות אמרתי גם, חשבתי), וכן מידי פעם מדברים את זה, וביום אחד בתוך כל אותם חיים
אתה ידעת, נוגעים בזה שוב, זה בא אל השגרה. זה כלכך טוב למבוגרים לדעת אהבות נצמדות מתגשמות בימים.
בתוך אותו תהליך חזרה אל אהבות גדולות, גדלים ציטוטים שמוצאים בספרים
המחזקים את הימים החדשים המתרבים – "אדם לומד לעוף פשוט מכיוון שאינו יכול
אחרת" (איש לומד לעוף רונה רענן שפריר) אז עפים, ביטים אינטרוולים, הסביבה
שלך לומדת את המושגים דרכך, קצת מדברים בשפתיך, אתה הופך שמח וגאה יש לך שפה משלך,
ואמני בוקר מוקדמים ו/או לילה מאוחרים לחלופין.
חיים.
סביבתך מבינה, אתה מדבק, האושר שבך מדביק רוח גבית איתך, אותה רוח
גבית תומכת משחררת אותך אל מעופך ואז מתחילים החלומות להתגשם, קטנים גדולים, כמה
רצת בטבריה בפעם הראשונה זוכר? ואתה חי ואתה כל כך חי, "חלומות מוגשמים מעניקים לנו
חיים" אתה מחייך בסופם של מסלולים. אתה ידעת את זה, כל סובבך הרגישו בזה. וגם הסקפטיים,
ששאלו את עצמם, אבל לאן אתה רץ? מהיכן אתה בורח? ידעו- אתה משוגע לדבר ורק משוגעים לדבר מצליחים לעוף,
אי אפשר שלא לדעת, עד כמה אתה חי.
__
*נכתב לאחר אסון מרתון תל-אביב 15/03/2013
זה קטע יפהפה שריתי, ארוג יופי וחוכמה וגם רגשות דקים שאני לא יכולה את כולם להגדיר במדויק, אבל אני חושבת שקטעים כאלה נכתבים "כאשר יש מספיק חוסן על אודות החיים הקורים"...
השבמחקלי תודה
השבמחקונשארתי ללא מילים
מעטים הפעמים בהן מרגישה נאלמת ממילים
הפעם אני רק מהנהנת ושמחה בך כלכך