תקוות

ואיך שאהבתי חורף תספר לי זו, כמה שאהבתי אותו, את הקדרות שבתוכו את האפור את שקיעת האור בשעות בוקר של היום, את הניסיון להתחמם, את הדרך להצמיד ידיים האחת אל האחרת, את סערות השמים, את הצעיפים שלמדתי לבחור. וכמה שאהבתי חורף, כמה שאהבתי אותו,

היו ימים שחשבתי שאני אישיות חורף כזו, אישיות מעורפלת חורפית נצחית, מן אחת הטומנת בתוכה סמיכות, משהו נסתר המלא בעננים צפופים, לצד זו השקופה, כמו טיפות גשם נוגעות, וכמה שאהבתי חורף, כמה שאהבתי אותו.

ואת יתרונותיו של החורף שמרתי מתוך ציטוטים ספרותיים, מתוך מלותיהן של אחרים, מתוך אותם אלה המחברים, לאות המשוררים, מתמונות שלכת מעידות, מצילומיי עצים מעוטרים בענפים ריקים כמעטה בדידות קרה מנוכרת וחשופה. וכמה שאהבתי חורף כמה אהבתי אותו.

ואת הינוארית שבי הנצחתי, דרמתית כזאת שאני, הולכת ומנציחה את הקודר, הייסורים והכאבים, הופכת אותם למילים, "כאב ועצב נכתבים יפה" כך אמרת את, היא מזכירה לי, וזה אכן נכון, סופרים חשבו כך, משוררים הרבו להתכסות בכך. אבל איך זה שלא הזכרת לי את הקיץ ואת הכחול הצלול ואת אור היום שאת כל כך אוהבת בימי המחרת? וכמה שאהבתי חורף, כמה שאהבתי אותו.

וזו ממשיכה ומדברת ואני מביטה בה שואלת, איך יכול להיות שהסתרתי ממנה את כל זאת, את הקיץ וחופי הים, את החול העוטף כפות רגליים יחפות המשתוקקות בחדוות תנועה להגיע אל המים שיהפכו צמרמורות שמחה קטנות בגוף כולו הבוער עד כלות, ואיך לא הזכרתי לה את אהבתה לשחייה, את תיאוריה את הרגע שבו היא עומדת על שפת הברכה כשהשמש טופחת בה וצובעת את עורה, ואת מבטה המתרכז בריחוף הקרב ובא אל תוך צלילות מים טהורה ושקופה המוכנה לקבלה. וכמה אהבתי חורף, תהדהד שוב זו בקולה, כמה שאהבתי אותו.

וברגע היא מסתובבת ממני והלאה אל שולחן הכתיבה, חיוך קטן מעיד את יעודה המתרחק, החורף הזה ישבור את הנצח היא אומרת ולא תהיה בו עדות אלמוות, לא עוד, ואלך רחוק ואת הדרך חזרה אמחק, בשלוליות הבוץ המצטברות בצד, ותשמעי היא מביטה בי ופותחת את רכישת הקריאה האחרונה, ואת העמוד המסומן מצביעה אליי ובקול עמוס תקווה, יודעת לספר את הבא: "זכרו, החיים הם סידרה של עונות,כל אדם יצטרך לסבול כמה חורפים אכזריים, כדי לטבול בזוהרן של עונות קיץ מרהיבות, ולעולם אל תשכחו שחורפים אינם נמשכים לנצח".

רובין שארמה היא ממלמת,  ואני חשבתי זה לגמרי שלה וכך אמרתי, תקוות וחייכתי.