הישארות

ורציתי ריחות בכל פינה כמעט,

ערות לצד אורות,

נינוחות מפתים –

 לצדם מאפשרים.

ושמתי לבי-

לכלניות גבעולים,

 עבים מאוד, חלקים וריקים,

 וכשהן רק אדומות, הן ממלאות-

 את הכלי המכיל, השקוף,

בצללית אודם מים

וכמו היו הם הגבעולים

עורקים ירוקים מדממים.

ופעם אהבתי שושנים בלבד,

או ורדים קוראים להם,

(אני אף פעם לא אדע במדויק)

אלה הקוצים, שמשכו אותי לראות,

יש צד אפל מאוד בעדינות המוכרת הזאת,

 זה תמיד סיקרן אותי לעוד,

 ובסביבה בה אני גרה,

 על כל  גבעת הרים ישנם פרגים,

המכסים אודם את המשטחים.

יופי פראי כזה,

 ויחד עם זאת-

עדין ושברירי שבא והולך,

מלך של תקופות קצרות,

ולמרות-

מנציח

זיכרון יתדות

מהו מרחק?

מהו  מרחק?

אנסה למדוד אותו

שתי נקודות ומה ביניהן

ואעלה עוד ועוד קווים מן הדרך האחת אל האחרת

אמלא את מקומי שכאן ואת מקומי ששם

ואצמצם משהו כמו שברים מכנים משותפים

והצמצום קורה מרגישה אותו

המרחקים נעשים לרגע הזה בנקודת המכנה המשותף

קטנים יותר קטנים יותר קטנים יותר

ועדיין סופרת ממלאה קווים

אל הנקודה האחת שכאן והנקודה האחרת ששם

רחוק לי-  נראה שרציתי לומר

רציתי לצעוק רחוק לי

אבל איך אהיה אומרת כל זאת

שכאן פנימה הכל נורא קרוב

ומהו מרחק אם כך

היש הסבר לזה

אולי לילה הוא הסבר

מרחק הלילה אל היום

ואז אומר

רחוק כמרחק הלילה אל היום

וקרוב בי  חזרה בכל יום.

התרה

ואולי תוולד היא חדשה ואקרא שמה התרה

וכי התירה היא סבכים אסביר לבאים

ותנועת ידה תסביר התרה גם כן את שמה

ותנוח את לבה

ותשקוט נפשה

ואקרא שמה התרה תאמר מול מראה

וזו תשיב לה אותה חזרה

בעיניים אחרות

אישונים ללא תזוזות נרגעים סערות

והתרה תצעד אל ימים

פוסעת צעדים איטיים

רגליה קלות

ואף משקלן הרחב מאוד

ותשב בספסל רחוק מרחק סבך

ותפרוש שמלתה לצדדים

ותאהב.

ימינו

כל שאדם צריך

שתהא נפשו שקטה

וצרכיו מסופקים

שבריאותו תהא מאפשרת תנועה

וספירת נשימות תקינה

שביטחון יונח כאוצר

על מפתן לבו

ושמפתח אישיותו ייטמן כמטמון

פעם אחת לפחות

בידיים שאינן שלו.

תקוות

ואיך שאהבתי חורף תספר לי זו, כמה שאהבתי אותו, את הקדרות שבתוכו את האפור את שקיעת האור בשעות בוקר של היום, את הניסיון להתחמם, את הדרך להצמיד ידיים האחת אל האחרת, את סערות השמים, את הצעיפים שלמדתי לבחור. וכמה שאהבתי חורף, כמה שאהבתי אותו,

היו ימים שחשבתי שאני אישיות חורף כזו, אישיות מעורפלת חורפית נצחית, מן אחת הטומנת בתוכה סמיכות, משהו נסתר המלא בעננים צפופים, לצד זו השקופה, כמו טיפות גשם נוגעות, וכמה שאהבתי חורף, כמה שאהבתי אותו.

ואת יתרונותיו של החורף שמרתי מתוך ציטוטים ספרותיים, מתוך מלותיהן של אחרים, מתוך אותם אלה המחברים, לאות המשוררים, מתמונות שלכת מעידות, מצילומיי עצים מעוטרים בענפים ריקים כמעטה בדידות קרה מנוכרת וחשופה. וכמה שאהבתי חורף כמה אהבתי אותו.

ואת הינוארית שבי הנצחתי, דרמתית כזאת שאני, הולכת ומנציחה את הקודר, הייסורים והכאבים, הופכת אותם למילים, "כאב ועצב נכתבים יפה" כך אמרת את, היא מזכירה לי, וזה אכן נכון, סופרים חשבו כך, משוררים הרבו להתכסות בכך. אבל איך זה שלא הזכרת לי את הקיץ ואת הכחול הצלול ואת אור היום שאת כל כך אוהבת בימי המחרת? וכמה שאהבתי חורף, כמה שאהבתי אותו.

וזו ממשיכה ומדברת ואני מביטה בה שואלת, איך יכול להיות שהסתרתי ממנה את כל זאת, את הקיץ וחופי הים, את החול העוטף כפות רגליים יחפות המשתוקקות בחדוות תנועה להגיע אל המים שיהפכו צמרמורות שמחה קטנות בגוף כולו הבוער עד כלות, ואיך לא הזכרתי לה את אהבתה לשחייה, את תיאוריה את הרגע שבו היא עומדת על שפת הברכה כשהשמש טופחת בה וצובעת את עורה, ואת מבטה המתרכז בריחוף הקרב ובא אל תוך צלילות מים טהורה ושקופה המוכנה לקבלה. וכמה אהבתי חורף, תהדהד שוב זו בקולה, כמה שאהבתי אותו.

וברגע היא מסתובבת ממני והלאה אל שולחן הכתיבה, חיוך קטן מעיד את יעודה המתרחק, החורף הזה ישבור את הנצח היא אומרת ולא תהיה בו עדות אלמוות, לא עוד, ואלך רחוק ואת הדרך חזרה אמחק, בשלוליות הבוץ המצטברות בצד, ותשמעי היא מביטה בי ופותחת את רכישת הקריאה האחרונה, ואת העמוד המסומן מצביעה אליי ובקול עמוס תקווה, יודעת לספר את הבא: "זכרו, החיים הם סידרה של עונות,כל אדם יצטרך לסבול כמה חורפים אכזריים, כדי לטבול בזוהרן של עונות קיץ מרהיבות, ולעולם אל תשכחו שחורפים אינם נמשכים לנצח".

רובין שארמה היא ממלמת,  ואני חשבתי זה לגמרי שלה וכך אמרתי, תקוות וחייכתי.

זה זמן אפריל

שניים שניים ירחים נצפים בשמים -

זו לא אני שראיתי זאת,

זו גיבורה אחרת מספר אחר,

שמציאות התערבבה לה לאחרת

ואי אפשר היה לדעת את הקודמת

זה זמן אפריל אבא.

שניים, שניים ירחים נצפים בשמיים, היא מספרת בספר ההוא

ושמך עולה בי בשורות הללו מתמזג לתוך אירועי אותה העת,

זה קצת דמה לעיניים שלך, שניים, תכלת שמים.

ומציאות מודדים בדיוק כפי שהיא,

עובדות ולא אחרת,

אתה לא כאן,

הייתי רוצה שתהיה במיוחד עכשיו,

וגם שהכל מסתדר במקומו, 

לחיים יש טבע להסתדר מעצמם, סיפרתי פעם

לפני המון זמן, את השורה הזו בדיוק, 

(והיא באה מוכחת בכל פעם מהתחלה)

וגם שהכל מסתדר במקומו,

משהו כאן שונה לגמרי, מכל מה שזכרתי לפניי -

שלוש שנים אבא.

דיוק מחברים

סדר בסיפרייה ופיליפ בסון נגלה אליי שוב, אותו סופר צרפתי שהכרתי בעקבות אותו ספר אחד שתורגם לעברית בזמורה ביתן על ידי דורון דנסקי, זוכרת שאת הספר סיימתי בארבע שעות שהחלו בשמונה בערב והסתיימו בחצות.
 "להחליט להיפרד" זהו שמו של הספר והוא מתאר את מסע  הפרידה של אישה אחת המנסה לשווא לדלג יבשות על מנת להרחיק טריטוריות לב, אל מקומות זרים שאולי אלה יביאו ריפוי אל הפנים.

תמונת הכריכה כבר היא הפכה נוגעת עבורי, קצת כמו העיר והבית של נטליה גינצבורג שעיטרה אל עטיפת הכריכה את האישה ההריונית ויכולתי לקבל סימנים אל מלל שיבוא מתוכה, כך גם בתמונת הכריכה של הספר הזה של בסון, אישה בצבעים דרמתיים של שחור ואדום שצבע הרקע מאחור מן ירוק של אותם בגדי רופאים מנתחים וזכרתי שפעם קראתי שיש להשאיר את הדרמות על הדף וידעתי, מאותה הכריכה, דרמות יהיו מנת חלקם של הדפים, אבל יחד עם הזאת הרקע הבהיר אל מול הסומק בלחייה של הגיבורה המצוירת רמז מעט אל תקוות התרת הדרמה בקצה המנהרה.

ועדיין התיאור החיצוני שמשך  אותי אל הספר הזה התגלה כרובד אחד בלבד אל מכלול הרובדים הכל כך מדויקים המופעים בו, הדיוק את הדמות הנשית ומסעה היה כה רב עד שאני האישה הקוראת ידעתי לראות מחשבותיה של לואיז הזו הנעה וכותבת מקובה איטליה וארה"ב , יכולתי לראות את מבט עיניה לדעת לבושה ותנועות הידיים המפזרות דעתה. וגם את מחשבת הסוגריים העתידית שהנחתה את הקריאה כולה.

ואי אפשר שלא לחשוב על זה שפיליפ בסון האיש הסופר כתב את דמות האישה הזו בגוף ראשון ודורון דנסקי המתרגם עשה את מרקם התרגום והדיוק אל הדמות הנשית. כמעט בלתי אפשרי יכולתי לחשוב בשיחת נשים, כלכך מדויק ידעתי אחר כך מתוך קריאת חיבור המילים. לואיז המחלימה משיברון הלב אל התחלה חדשה, נדמתה כתובה מתוך אוטוביוגרפיה אמיתית, לואיז הכותבת את עצמה, ובסון אולי באמת ידע להכיר אותה.

דיוק מחברים אחד הדברים היותר מרתקים בקריאת ספרים בחקירה המלווה את דרך הכתיבה.

"הלוואי שהייתי מאלה שמסוגלות לספוג את המהלומות בלי להגיב. תמיד הערכתי אנשים שמצליחים לשמור על קור רוח בכל מצב, שעומדים זקופים בלב עיי החורבות ועוד מוצאים כוחות לחלץ את הפצועים. לצערי, לא ניחנתי באומץ, בנחישות או בתעוזה כמותם. אני מוּדעת מכדי לא להבחין באסונות, ושברירית מכדי לצפות בהם בלי להתמוטט" (פיליפ בסון – להחליט להיפרד).