התחשבותך בצמא

כמה ימי מחלה ואני מזדמנת אל תכוניות דוקו רבות ומרגישה ברת מזל על שאני יכולה להתרווח רגע, רק קצת, רק יום או יומיים ולצפות בנקודות השראה אודות חיי אנשים ומה שבתוכם. דווקא סדרה אודות רקדני בלט באקדמיה לאופרה בפריז, היא זו שאחזה אותי והביאה אותי לכאן, נערים ונערות בני שבע-עשרה לומדים את האמנות הזו ומתאמנים במשמעת עצמית כה רבה. תמיד הייתה בי הערכה רבה למשמעת עצמית. אף נדמה לי שאני מאוד אוהבת אותה, ביצירה אני מאוד שייכת אליה אל המשמעת העצמית. אבל כיוון שכל ימי אני אוספת משמעת עצמית למען יצירה בכל זאת, זה גובה ממני מחיר מהרבה מאוד מקומות בתוך השגרה שלי. אולי כי יש בי מאבק עיקש לפרק שגרה כל הזמן, שאף יום לא יהיה דומה לאחר, ואולי מכיוון שכך תמיד יש בי ציפייה לימי מחר, אני אוהבת את ימי המחרת כל כך כל כך. אבל זה לפוסט  אחר...אחזור אל רקדני הבלט, זו לא המשמעת העצמית שאחזה אותי בפירוט הדוקו הזה, אלא זו הדרך של כל אחד ואחת מהרקדנים לדעת את התפקיד שלו בדיוק במערכת הזו, באקדמיה לבלט. היה את הדור הצעיר ואת הדור הפחות הצעיר, הדור הפחות צעיר סייע רבות לצעיר, לימד אותו איך להתמודד עם עייפות איך להתמודד עם מחסור ההורים בימים ועוד ועוד, אבל התפקידים הברורים ביותר היו דווקא אלה בזמן הריקוד, תפקדי הנערים והנערות והדינאמיקה בתוך תפקידים אלו.

 לא פעם יש בי תחושת רצון של להרפות, להרים ידיים שמישהו יתפוס אותי מהצד השני ויניח לי ליפול  בטוחה באחיזה. בריקוד ישנם כלכך הרבה הרפיות מהסוג הזה כך זה נראה עבורי, לא פעם מניפה בעדינות הרקדנית את ידיה ונוחתת אל תוך זורעות רקדן אחר ונדמה שהוא מוגש אליה כלכך רך ונכון לשאת את הווייתה הנוחתת. לא פעם נראה בתוך ריקוד איך מניחים הם בני הזוג את ראשם זה על כתפיי זו, ומשהו שם נראה כל כך מתרפק ואני תמיד חושבת- שהנה שניים ששחררו אחיזות בכל דבר כמעט ועכשיו הם נמסים זה על גבי זו וכל העולם מוגן סביבם.

אלא שהשיח בין הרקדנים והרקדניות המרואיינים בתוך כל זה ריתק אותי, נער דיבר על זה שלאישה יש את תפקיד היופי הרב יותר, תמיד תנועות הנשים מעניינות יותר "ואילו אנחנו רק התפאורה" הוא אומר. נשארתי שבויה באמירה הזו, כי זה קצת הזכיר לי דמויות ספר נרקמות, איך דמות אחת לאחרת מהווה תפאורה ואיך מתוך תמונה שלמה כתובה, אפשר לחזות בתוך הראש, את מי עומד בקדימה של הפריים הכתוב ומי עומד מאחור. עוד יאמר נער אחר, "בריקוד בלט אנחנו מחליפים בנות זוג,  וכל אחת מסתובבת אחרת, את כל אחת צריך להחזיק אחרת" וגם זה השאיר אותי בוהה, שהרי תמיד נראה שתנועת היד העדינה המחברת אצבעות יד אחרת אל תוכה, פועלת מתוך טכניקה ידועה מראש ולא כזו המשתנה. הנערות מדברות אף הן ומספרות שאסור להניח לרגע, אסור להרפות, "כי אם במידה הגוף רפוי כלכך, לא יוכל בן הזוג להחזיק אותך או לתפוס את תנועותיך", ועוד ותוסיף ותאמר נערה עדינה כלכך "צריך לבוא תמיד חזקה, אף פעם אי אפשר להגיע קלילה וכי זה תומך את בן זוגך, וגם אם זה עשוי להיראות בדיוק הפוך בעיניים של הקהל המתבונן"

וזה נשאר מהדהד עבורי, צריך לבוא תמיד חזקה, אף פעם אי אפשר להגיע קלילה, וכי זה תומך את בן זוגך...

ואז מתי? שאלתי. מתי נוכל אנחנו הבריות להחליט שאנחנו משתחררים מרפים ולא עוד? מתי נוכל לבטוח ביטחון מלא באחיזות? לפעמים בראייה פשוטה נדמה לי שהתשובות נמצאות,  התשובות יגידו שהכל מותר כל עוד תהיה הסכמה הדדית בין האחד לאחר, האחת לאחרת, האחד לשנייה, או שאולי זה בדיוק כמו שאמילי דיקנסון אמרה

"לא אוכל לשתות מזה סו-

עד שתלגמי את ראשונה,

וחזקה יותר מהמים,

תהא התחשבותך-

בצמא"

הישארות

ורציתי ריחות בכל פינה כמעט,

ערות לצד אורות,

נינוחות מפתים –

 לצדם מאפשרים.

ושמתי לבי-

לכלניות גבעולים,

 עבים מאוד, חלקים וריקים,

 וכשהן רק אדומות, הן ממלאות-

 את הכלי המכיל, השקוף,

בצללית אודם מים

וכמו היו הם הגבעולים

עורקים ירוקים מדממים.

ופעם אהבתי שושנים בלבד,

או ורדים קוראים להם,

(אני אף פעם לא אדע במדויק)

אלה הקוצים, שמשכו אותי לראות,

יש צד אפל מאוד בעדינות המוכרת הזאת,

 זה תמיד סיקרן אותי לעוד,

 ובסביבה בה אני גרה,

 על כל  גבעת הרים ישנם פרגים,

המכסים אודם את המשטחים.

יופי פראי כזה,

 ויחד עם זאת-

עדין ושברירי שבא והולך,

מלך של תקופות קצרות,

ולמרות-

מנציח

זיכרון יתדות

מהו מרחק?

מהו  מרחק?

אנסה למדוד אותו

שתי נקודות ומה ביניהן

ואעלה עוד ועוד קווים מן הדרך האחת אל האחרת

אמלא את מקומי שכאן ואת מקומי ששם

ואצמצם משהו כמו שברים מכנים משותפים

והצמצום קורה מרגישה אותו

המרחקים נעשים לרגע הזה בנקודת המכנה המשותף

קטנים יותר קטנים יותר קטנים יותר

ועדיין סופרת ממלאה קווים

אל הנקודה האחת שכאן והנקודה האחרת ששם

רחוק לי-  נראה שרציתי לומר

רציתי לצעוק רחוק לי

אבל איך אהיה אומרת כל זאת

שכאן פנימה הכל נורא קרוב

ומהו מרחק אם כך

היש הסבר לזה

אולי לילה הוא הסבר

מרחק הלילה אל היום

ואז אומר

רחוק כמרחק הלילה אל היום

וקרוב בי  חזרה בכל יום.

התרה

ואולי תוולד היא חדשה ואקרא שמה התרה

וכי התירה היא סבכים אסביר לבאים

ותנועת ידה תסביר התרה גם כן את שמה

ותנוח את לבה

ותשקוט נפשה

ואקרא שמה התרה תאמר מול מראה

וזו תשיב לה אותה חזרה

בעיניים אחרות

אישונים ללא תזוזות נרגעים סערות

והתרה תצעד אל ימים

פוסעת צעדים איטיים

רגליה קלות

ואף משקלן הרחב מאוד

ותשב בספסל רחוק מרחק סבך

ותפרוש שמלתה לצדדים

ותאהב.

ימינו

כל שאדם צריך

שתהא נפשו שקטה

וצרכיו מסופקים

שבריאותו תהא מאפשרת תנועה

וספירת נשימות תקינה

שביטחון יונח כאוצר

על מפתן לבו

ושמפתח אישיותו ייטמן כמטמון

פעם אחת לפחות

בידיים שאינן שלו.

תקוות

ואיך שאהבתי חורף תספר לי זו, כמה שאהבתי אותו, את הקדרות שבתוכו את האפור את שקיעת האור בשעות בוקר של היום, את הניסיון להתחמם, את הדרך להצמיד ידיים האחת אל האחרת, את סערות השמים, את הצעיפים שלמדתי לבחור. וכמה שאהבתי חורף, כמה שאהבתי אותו,

היו ימים שחשבתי שאני אישיות חורף כזו, אישיות מעורפלת חורפית נצחית, מן אחת הטומנת בתוכה סמיכות, משהו נסתר המלא בעננים צפופים, לצד זו השקופה, כמו טיפות גשם נוגעות, וכמה שאהבתי חורף, כמה שאהבתי אותו.

ואת יתרונותיו של החורף שמרתי מתוך ציטוטים ספרותיים, מתוך מלותיהן של אחרים, מתוך אותם אלה המחברים, לאות המשוררים, מתמונות שלכת מעידות, מצילומיי עצים מעוטרים בענפים ריקים כמעטה בדידות קרה מנוכרת וחשופה. וכמה שאהבתי חורף כמה אהבתי אותו.

ואת הינוארית שבי הנצחתי, דרמתית כזאת שאני, הולכת ומנציחה את הקודר, הייסורים והכאבים, הופכת אותם למילים, "כאב ועצב נכתבים יפה" כך אמרת את, היא מזכירה לי, וזה אכן נכון, סופרים חשבו כך, משוררים הרבו להתכסות בכך. אבל איך זה שלא הזכרת לי את הקיץ ואת הכחול הצלול ואת אור היום שאת כל כך אוהבת בימי המחרת? וכמה שאהבתי חורף, כמה שאהבתי אותו.

וזו ממשיכה ומדברת ואני מביטה בה שואלת, איך יכול להיות שהסתרתי ממנה את כל זאת, את הקיץ וחופי הים, את החול העוטף כפות רגליים יחפות המשתוקקות בחדוות תנועה להגיע אל המים שיהפכו צמרמורות שמחה קטנות בגוף כולו הבוער עד כלות, ואיך לא הזכרתי לה את אהבתה לשחייה, את תיאוריה את הרגע שבו היא עומדת על שפת הברכה כשהשמש טופחת בה וצובעת את עורה, ואת מבטה המתרכז בריחוף הקרב ובא אל תוך צלילות מים טהורה ושקופה המוכנה לקבלה. וכמה אהבתי חורף, תהדהד שוב זו בקולה, כמה שאהבתי אותו.

וברגע היא מסתובבת ממני והלאה אל שולחן הכתיבה, חיוך קטן מעיד את יעודה המתרחק, החורף הזה ישבור את הנצח היא אומרת ולא תהיה בו עדות אלמוות, לא עוד, ואלך רחוק ואת הדרך חזרה אמחק, בשלוליות הבוץ המצטברות בצד, ותשמעי היא מביטה בי ופותחת את רכישת הקריאה האחרונה, ואת העמוד המסומן מצביעה אליי ובקול עמוס תקווה, יודעת לספר את הבא: "זכרו, החיים הם סידרה של עונות,כל אדם יצטרך לסבול כמה חורפים אכזריים, כדי לטבול בזוהרן של עונות קיץ מרהיבות, ולעולם אל תשכחו שחורפים אינם נמשכים לנצח".

רובין שארמה היא ממלמת,  ואני חשבתי זה לגמרי שלה וכך אמרתי, תקוות וחייכתי.

זה זמן אפריל

שניים שניים ירחים נצפים בשמים -

זו לא אני שראיתי זאת,

זו גיבורה אחרת מספר אחר,

שמציאות התערבבה לה לאחרת

ואי אפשר היה לדעת את הקודמת

זה זמן אפריל אבא.

שניים, שניים ירחים נצפים בשמיים, היא מספרת בספר ההוא

ושמך עולה בי בשורות הללו מתמזג לתוך אירועי אותה העת,

זה קצת דמה לעיניים שלך, שניים, תכלת שמים.

ומציאות מודדים בדיוק כפי שהיא,

עובדות ולא אחרת,

אתה לא כאן,

הייתי רוצה שתהיה במיוחד עכשיו,

וגם שהכל מסתדר במקומו, 

לחיים יש טבע להסתדר מעצמם, סיפרתי פעם

לפני המון זמן, את השורה הזו בדיוק, 

(והיא באה מוכחת בכל פעם מהתחלה)

וגם שהכל מסתדר במקומו,

משהו כאן שונה לגמרי, מכל מה שזכרתי לפניי -

שלוש שנים אבא.