התחשבותך בצמא

כמה ימי מחלה ואני מזדמנת אל תכוניות דוקו רבות ומרגישה ברת מזל על שאני יכולה להתרווח רגע, רק קצת, רק יום או יומיים ולצפות בנקודות השראה אודות חיי אנשים ומה שבתוכם. דווקא סדרה אודות רקדני בלט באקדמיה לאופרה בפריז, היא זו שאחזה אותי והביאה אותי לכאן, נערים ונערות בני שבע-עשרה לומדים את האמנות הזו ומתאמנים במשמעת עצמית כה רבה. תמיד הייתה בי הערכה רבה למשמעת עצמית. אף נדמה לי שאני מאוד אוהבת אותה, ביצירה אני מאוד שייכת אליה אל המשמעת העצמית. אבל כיוון שכל ימי אני אוספת משמעת עצמית למען יצירה בכל זאת, זה גובה ממני מחיר מהרבה מאוד מקומות בתוך השגרה שלי. אולי כי יש בי מאבק עיקש לפרק שגרה כל הזמן, שאף יום לא יהיה דומה לאחר, ואולי מכיוון שכך תמיד יש בי ציפייה לימי מחר, אני אוהבת את ימי המחרת כל כך כל כך. אבל זה לפוסט  אחר...אחזור אל רקדני הבלט, זו לא המשמעת העצמית שאחזה אותי בפירוט הדוקו הזה, אלא זו הדרך של כל אחד ואחת מהרקדנים לדעת את התפקיד שלו בדיוק במערכת הזו, באקדמיה לבלט. היה את הדור הצעיר ואת הדור הפחות הצעיר, הדור הפחות צעיר סייע רבות לצעיר, לימד אותו איך להתמודד עם עייפות איך להתמודד עם מחסור ההורים בימים ועוד ועוד, אבל התפקידים הברורים ביותר היו דווקא אלה בזמן הריקוד, תפקדי הנערים והנערות והדינאמיקה בתוך תפקידים אלו.

 לא פעם יש בי תחושת רצון של להרפות, להרים ידיים שמישהו יתפוס אותי מהצד השני ויניח לי ליפול  בטוחה באחיזה. בריקוד ישנם כלכך הרבה הרפיות מהסוג הזה כך זה נראה עבורי, לא פעם מניפה בעדינות הרקדנית את ידיה ונוחתת אל תוך זורעות רקדן אחר ונדמה שהוא מוגש אליה כלכך רך ונכון לשאת את הווייתה הנוחתת. לא פעם נראה בתוך ריקוד איך מניחים הם בני הזוג את ראשם זה על כתפיי זו, ומשהו שם נראה כל כך מתרפק ואני תמיד חושבת- שהנה שניים ששחררו אחיזות בכל דבר כמעט ועכשיו הם נמסים זה על גבי זו וכל העולם מוגן סביבם.

אלא שהשיח בין הרקדנים והרקדניות המרואיינים בתוך כל זה ריתק אותי, נער דיבר על זה שלאישה יש את תפקיד היופי הרב יותר, תמיד תנועות הנשים מעניינות יותר "ואילו אנחנו רק התפאורה" הוא אומר. נשארתי שבויה באמירה הזו, כי זה קצת הזכיר לי דמויות ספר נרקמות, איך דמות אחת לאחרת מהווה תפאורה ואיך מתוך תמונה שלמה כתובה, אפשר לחזות בתוך הראש, את מי עומד בקדימה של הפריים הכתוב ומי עומד מאחור. עוד יאמר נער אחר, "בריקוד בלט אנחנו מחליפים בנות זוג,  וכל אחת מסתובבת אחרת, את כל אחת צריך להחזיק אחרת" וגם זה השאיר אותי בוהה, שהרי תמיד נראה שתנועת היד העדינה המחברת אצבעות יד אחרת אל תוכה, פועלת מתוך טכניקה ידועה מראש ולא כזו המשתנה. הנערות מדברות אף הן ומספרות שאסור להניח לרגע, אסור להרפות, "כי אם במידה הגוף רפוי כלכך, לא יוכל בן הזוג להחזיק אותך או לתפוס את תנועותיך", ועוד ותוסיף ותאמר נערה עדינה כלכך "צריך לבוא תמיד חזקה, אף פעם אי אפשר להגיע קלילה וכי זה תומך את בן זוגך, וגם אם זה עשוי להיראות בדיוק הפוך בעיניים של הקהל המתבונן"

וזה נשאר מהדהד עבורי, צריך לבוא תמיד חזקה, אף פעם אי אפשר להגיע קלילה, וכי זה תומך את בן זוגך...

ואז מתי? שאלתי. מתי נוכל אנחנו הבריות להחליט שאנחנו משתחררים מרפים ולא עוד? מתי נוכל לבטוח ביטחון מלא באחיזות? לפעמים בראייה פשוטה נדמה לי שהתשובות נמצאות,  התשובות יגידו שהכל מותר כל עוד תהיה הסכמה הדדית בין האחד לאחר, האחת לאחרת, האחד לשנייה, או שאולי זה בדיוק כמו שאמילי דיקנסון אמרה

"לא אוכל לשתות מזה סו-

עד שתלגמי את ראשונה,

וחזקה יותר מהמים,

תהא התחשבותך-

בצמא"