עֵת גּוּפִי אֵדַע

 

עֵת גּוּפִי אֵדַע

זוֹ הַכְּסוּת אוֹתָהּ עָנְדָה עַל גּוּפָהּ

אֶת בְּגָדֶיהָ הִיא הֶחְסִירָה בְּאַחַת

וְאֶת הַכְּסוּת הִיא שָׁמְרָה

הִיא הָיְתָה לָזוֹ שֶׁאֶצְלְךָ

זוֹ הַכְּסוּת אוֹתָהּ עָנְדָה עַל גּוּפָהּ

וְהָאַהֲבָה הַזֹּאת שֶׁגִּלְּתָה בְּעַצְמוֹת גּוּפָהּ

הִשְׁאִירָה אוֹתָהּ

מִתְגַּפֶּפֶת

מִתְכַּרְבֶּלֶת

מִתְעַבֶּרֶת

עוֹגֶבֶת

וְזוֹ הַכְּסוּת אוֹתָהּ עָנְדָה עַל גּוּפָהּ

שֶׁהֵחֵלָּה לְהִסָּדֵק בַּמֶּרְחַקִּים

בֵּין הַלֵּב אֶל בֵּין הַגּוּף בִּפְנִים

וְזוֹ הַכְּסוּת אוֹתָהּ עָנְדָה עַל גּוּפָהּ

שֶׁמְּלֵאָה הָיְתָה בִּתְפָרִים רַכִּים

בְּכָל פַּעַם שֶׁמִּלִּים מְתַקְּנוֹת עָטְפוּ מֶרְחַקִּים

וְעָצְמוֹת גְּבוֹהוֹת אָחֲזוּ אֶת הַסְּדָקִים

מִלְּהִפָּרֵם שׁוּב

חוּטִים דַּקִּים דַּקִּים

וְהָאַהֲבָה הַזֹּאת שֶׁגִּלְּתָה אֶל עַצְמוֹת גּוּפָהּ

הִשְׁאִירָה אוֹתָהּ

מִתְגַּפֶּפֶת

מִתְכַּרְבֶּלֶת

מִתְעַבֶּרֶת

עוֹגֶבֶת

וְהַכְּסוּת אוֹתָהּ עָנְדָה

עִטְּרָה אֶת הַגּוּף שֶׁהָלַךְ וְהִשְׁתַּנָּה

וְהִתְמַלֵּא וְזָכַר וְהָלַךְ וְנִשְׁאַר

וְסִימָנִים שֶׁל לָגַעַת

נֶאֶסְפוּ אֶל סִימָנִים שֶׁל לָדַעַת

עַד -

בשמלתה הכחולה

בשמלה כחולה ושיער הנאסף לזנב סוס היא יוצאת את הבית, פניה נטולות איפור, אין צורך היא אומרת אל עצמה הקצת מלאה רגשות אשמה, "במילא אני הולכת להיות לבד עם עצמי, במשרדי זה היפה יותר מכל משרד אחר שאי פעם נכחה בו אני" 

בין הדלתות השקופות אחר כך במהלך יום עבודה היא רואה את הנוכחות שלה, עוברת וחוזרת אליה, בין דפי העבודה והקלסרים לפינת הקפה ופינת העישון החיצונית הרחוקה 20 פסיעות מהדלת המפרידה. השקט והדממה נוכחים בתוכה חזקים מאוד, היא אוהבת להיות כאן, אוהבת את הדממה את השקט את הסיפור שהמקום הזה רוקם אל תוכה.

ורד מתקשרת בתוך דממת השקט, היא עונה לה במילה אחת בעלת שתי הברות, וורד מיד משיבה- איך את נשמעת את יודעת? כאילו ואת צוללת בתוך לב ים, רק את והשמיים, הרוגע בקולך מסגיר לגמרי את כל העובר בתוכך.

היא מסיימת את השיחה עם ורד ומקלידה עוד שני מסמכי עבודה ושולחת את הפקסים הנערמים על השולחן וחותמת את הדרוש חתימה ומחייגת אל הפגישה הבאה רק על מנת לשמוע שזו נדחתה, ואז היא פוסעת 20 צעדים ופותחת את דלת המשרד השקופה אל החוץ, אל הגינה הסביבתית המקבלת את פני הבאים, את פניה, היא, בבוקר הזה, וחושבת לעצמה שחבל והיא אינה מעשנת משום שכמה מפתה היה לעשן כאן בפינה הזו עכשיו, לקחת אל תוכה לשאוף ולנשוף שמסביב הדממה התהומית הזאת, אולי רק קול רחוק של מכסחת דשא עובדת לאיטה נשמע בה.

ובמקום סיגריה היא מוציאה את ספר הקריאה שברגע האחרון השימה בתיקה, כי אולי יהיה לה בכל זאת זמן קריאה ואפילו אם לא לשעה ארוכה אז לדקות, היא מסתפקת בזאת, והשמש קופחת על היא והשמלה הכחולה, והיא מתיישבת על כיסא העץ המונח בפינה, ואת כפכפיה הגבוהות היא חולצת, ומניחה את הרגליים על הכיסא המאובק שמולה, זה מלוכלך מעט היא חושבת ואינה חוזרת בה מכך לשבת. ופותחת עמוד 118 בו מונחת הסימנייה, ולוקחת אוויר ושואפת ונושפת ומעשנת מילים אל תוכה...זו ההתמכרות שבה, הסיגריה שלה.

וגם ילדות

וזה היה בילדותי, שם הייתי ילדה בצמות שחורות ארוכות, והיה לי דוד רחוק ולו שתי בנות בוגרות, ואהבתי אותן מאוד.

ולפעמים ככה בפרקי זמן גדולים היינו מתארחות אצל בנות הדוד הבוגרות, אחיותיי ואני, והן גרו בתוך שדה רחב מאוד (לפחות כך זוכרות עיניי הילדותיות( ובתוכו פרחי שדה צהובים ופעורים.

ואנחנו היינו רצות אתן, עם בנות הדוד הבוגרות, בשדה הירוק הרחב מאוד, והן, בנות הדוד, היו קוטפות עבורנו מהפרחים הצהובים הפעורים, מחברים אותם אחד באחד לשרשרות, עושות לנו עדיים, ואת השרשרות היינו עונדות על צוואר,

וכשהיינו פוסעות לשוב, מדלגות צעדים, עד לפתח הדלת הביתית חזרה, היו נושרים מהעדיים הפרחים ולפעמים היה נשאר לנו רק פרח אחד שנשר אל כף היד ואז לא ידענו, או לא היינו מוטרדות או מצטרכות לתלוש כותרות צהובות, ולמלמל, אוהב לא אוהב, על מנת להיות שמחות ורגועות בלב.

וכי אז היינו ילדות פרחים, כך אבא היה אומר, היינו כה קטנות, ברגליים מדלגות קלות איילות, ואהבו אותנו השמיים, ואהבה אותנו האדמה ודימנו אותנו ילדות של שמש ורוח וסערה של שקט וים ומפרש סירה, ולא הבנו במדויק את האושר הזה שהיה בנו נצבט, כך בדיוק, בכל ביקור אצל בנות הדוד הבוגרות. ורק היינו מספרות, ככה נרגשות, עם כוס חלב של בוקר ביום המחרת, איך בלילה במיטות, היו בנו דמעות רגש טעימות.

ובעת ההיא או הזו עדיין לא נצבר בנו ידע או דבר על רגש טעים להסביר, ידענו רק לחוות. ואם אשאל את אחיותיי ואו אולי את בנות הדוד הבוגרות, בימים אלו שכולנו נשים, וכבר לא כלכך קטנות, מה זה היה? –

נדמה שכולנו נסכים שרגע של אושר היה הוא, רגש גבוה.  והדמעות טעימות וכי על צלילות שלווה הן נחתו אז בלילות.

                                          ציור - אקרילים על בד, ציירתי מזמן אבל מתאים לזה עכשיו

בחיבה של נעדרת אני מהרהרת בך

את הספר "50 מכתבי אהבה היפים ביותר מכל הזמנים " בעריכת דיוויד הק לוונהרץ, פותח השיר "מכתב מאושר" של אמילי דיקנסון מתוך "מכל השירים"

"אתה בדרכך אליו! מכתב מאושר! ספר לו –
ספר לו על הדף שלא כתבתי,
ספר לו שדיברתי את התחביר בלבד,
והשארתי בצד את הפועל וכינוי השם.
ספר לו איך נחפזו האצבעות,
ואז התקדמו בקושי, אט, אט, אט,
ואז ביקשת שיהיו עיניים לדפיך,
כדי לראות מה הסעירן כל כך.

ספר לו שלא הייתה זו כותבת מנוסה,
ניחשת, מכבדותו היגעה של המשפט,
יכולת לשמוע את משיכת השמלה מאחוריך,
כאילו בכוחו של ילד בלבד,
כמעט נכמרו רחמיך, אתה, כל המאמץ הזה".

הטקסט הזה הוביל אותי במשך שנים לחקור את כתביה של אמילי דיקנסון,
הייתה תקופה שהרגשתי כל כך מחוברת למילותיה, חשבתי על האומץ הרב של אישה לכתוב את שכתבה בעת ההיא, אחר כך לימדה אותי אמילי דיקנסון על אהבה, אחר כך למדתי אני את הדרך להניח לה, להניח לאותה אהבה העוטפת את "לאות המשוררים", ולהפריד את המציאות מתוכה, המחברת שבי רצתה אותה חזק נורא, את אשליית האהבה הזו, האישה שבי חשבה שיהיה זה תכשיט יקר ועדין מאוד לענוד.

וחזרתי אל הטקסט הזה וצרפתי אותו לציטוט הבא מגב' דיקנסון האמיצה, שהיה עבורי משפט הדגל לא מעט זמן, אולי רק עכשיו אני מניחה אותו הרחק מכאן: "בחיבה של נעדרת אני מהרהרת בך"

בחיבה של נעדרת אני מהרהרת בך, כך כותבת אמילי דיקנסון באביב של 1877 להיגינסון המלווה בזהירות את מילותיה הכתובות.

היגינסון היה מספר לרעיתו על מילותיה של האישה הזו:
"כשהתבוננתי במילותיה זה היה כמו מתוך הבית שלה, אני ראיתי רק אותה."

והיא אמילי דיקנסון סיפרה לו כי הוא מרגש אותה משום שהוא מוצא מילים שנוגעות בה ומובאות אליה "תודה על מסות האטלנטיק שלך, זה עונג צרוף" היא הייתה מספרת לו כך במכתביה.

את הסכנה לצדו מעריץ מילותיה היא רואה מידית,
היא אינה מנסה להסתיר את עיניה הרואות מלאות,

"עד כדי כך אני שקועה בך ששוב לא אעמוד בפיתוי לכתוב ולשאול אם שלום לך" היא ממשיכה ומתארת

בסופו של דבר (או שלא) היא עושה מכתב אחד אחרון אליו ומסכמת כך את אהבתה הרבה:

"האהבה היא האצלה של עצמה, היא אומרת, לפיכך בדמיון הכי נעלה אין אנו אלא מופעיה הנדיפים".

וגסות נאמרת בקלות

הכעס הזה הגואה,

אם אדע לדבר אותו,

הייתי אומרת שהוא שרוך לנעליים נעות. שאינו נפרם,

בסופו של דבר, אצטרך, לגזור את הסבך הזה,

(ומה אם אצבעותיי חלשות, וציפורניי גם הן שבורות).

הכעס הזה הגואה,

כמו איש זר ולא מוכר, מתכנס אל תוכי,

עושה אותי אחת איתו,

וכואב, אבל פחות, ויחד עם זאת הרבה מאוד.

ואיך אומר כעס בכלל,

מהי הדרך לומר אותו, שגואה ומציף ומקציף את רעשי, אתו,

והכעס אינו מורגל, במסיבות חוץ, פורצות עולם וגבולות,

הוא סגור, בכספת, אסוף אל הקוד,

והכעס הזה, שגואה בי,

גלוי עתה, בכיעורו הנורא,

אוכל ארוחת ערב מלאה,

ובבוקר צם עצמו בהפגנה.

(ולא לא הייתה בו כוונת זדון,
וגסות נאמרת בקלות. כל כך פשוט).

Our Days Count/Sarit shamir

Each person should have

a quiet mind

and needs provided

dancing health

an accurate breathing count

a gentle wrap

to save, to hold a fragile heart

and that his  holy soul

will be to grab

 - at least once

not necessarily more

at somebody else's willing door

גירסת השיר הזה שלי בעברית -  http://saritshamir.blogspot.co.il/2013/04/blog-post_21.html

התחשבותך בצמא

כמה ימי מחלה ואני מזדמנת אל תכוניות דוקו רבות ומרגישה ברת מזל על שאני יכולה להתרווח רגע, רק קצת, רק יום או יומיים ולצפות בנקודות השראה אודות חיי אנשים ומה שבתוכם. דווקא סדרה אודות רקדני בלט באקדמיה לאופרה בפריז, היא זו שאחזה אותי והביאה אותי לכאן, נערים ונערות בני שבע-עשרה לומדים את האמנות הזו ומתאמנים במשמעת עצמית כה רבה. תמיד הייתה בי הערכה רבה למשמעת עצמית. אף נדמה לי שאני מאוד אוהבת אותה, ביצירה אני מאוד שייכת אליה אל המשמעת העצמית. אבל כיוון שכל ימי אני אוספת משמעת עצמית למען יצירה בכל זאת, זה גובה ממני מחיר מהרבה מאוד מקומות בתוך השגרה שלי. אולי כי יש בי מאבק עיקש לפרק שגרה כל הזמן, שאף יום לא יהיה דומה לאחר, ואולי מכיוון שכך תמיד יש בי ציפייה לימי מחר, אני אוהבת את ימי המחרת כל כך כל כך. אבל זה לפוסט  אחר...אחזור אל רקדני הבלט, זו לא המשמעת העצמית שאחזה אותי בפירוט הדוקו הזה, אלא זו הדרך של כל אחד ואחת מהרקדנים לדעת את התפקיד שלו בדיוק במערכת הזו, באקדמיה לבלט. היה את הדור הצעיר ואת הדור הפחות הצעיר, הדור הפחות צעיר סייע רבות לצעיר, לימד אותו איך להתמודד עם עייפות איך להתמודד עם מחסור ההורים בימים ועוד ועוד, אבל התפקידים הברורים ביותר היו דווקא אלה בזמן הריקוד, תפקדי הנערים והנערות והדינאמיקה בתוך תפקידים אלו.

 לא פעם יש בי תחושת רצון של להרפות, להרים ידיים שמישהו יתפוס אותי מהצד השני ויניח לי ליפול  בטוחה באחיזה. בריקוד ישנם כלכך הרבה הרפיות מהסוג הזה כך זה נראה עבורי, לא פעם מניפה בעדינות הרקדנית את ידיה ונוחתת אל תוך זורעות רקדן אחר ונדמה שהוא מוגש אליה כלכך רך ונכון לשאת את הווייתה הנוחתת. לא פעם נראה בתוך ריקוד איך מניחים הם בני הזוג את ראשם זה על כתפיי זו, ומשהו שם נראה כל כך מתרפק ואני תמיד חושבת- שהנה שניים ששחררו אחיזות בכל דבר כמעט ועכשיו הם נמסים זה על גבי זו וכל העולם מוגן סביבם.

אלא שהשיח בין הרקדנים והרקדניות המרואיינים בתוך כל זה ריתק אותי, נער דיבר על זה שלאישה יש את תפקיד היופי הרב יותר, תמיד תנועות הנשים מעניינות יותר "ואילו אנחנו רק התפאורה" הוא אומר. נשארתי שבויה באמירה הזו, כי זה קצת הזכיר לי דמויות ספר נרקמות, איך דמות אחת לאחרת מהווה תפאורה ואיך מתוך תמונה שלמה כתובה, אפשר לחזות בתוך הראש, את מי עומד בקדימה של הפריים הכתוב ומי עומד מאחור. עוד יאמר נער אחר, "בריקוד בלט אנחנו מחליפים בנות זוג,  וכל אחת מסתובבת אחרת, את כל אחת צריך להחזיק אחרת" וגם זה השאיר אותי בוהה, שהרי תמיד נראה שתנועת היד העדינה המחברת אצבעות יד אחרת אל תוכה, פועלת מתוך טכניקה ידועה מראש ולא כזו המשתנה. הנערות מדברות אף הן ומספרות שאסור להניח לרגע, אסור להרפות, "כי אם במידה הגוף רפוי כלכך, לא יוכל בן הזוג להחזיק אותך או לתפוס את תנועותיך", ועוד ותוסיף ותאמר נערה עדינה כלכך "צריך לבוא תמיד חזקה, אף פעם אי אפשר להגיע קלילה וכי זה תומך את בן זוגך, וגם אם זה עשוי להיראות בדיוק הפוך בעיניים של הקהל המתבונן"

וזה נשאר מהדהד עבורי, צריך לבוא תמיד חזקה, אף פעם אי אפשר להגיע קלילה, וכי זה תומך את בן זוגך...

ואז מתי? שאלתי. מתי נוכל אנחנו הבריות להחליט שאנחנו משתחררים מרפים ולא עוד? מתי נוכל לבטוח ביטחון מלא באחיזות? לפעמים בראייה פשוטה נדמה לי שהתשובות נמצאות,  התשובות יגידו שהכל מותר כל עוד תהיה הסכמה הדדית בין האחד לאחר, האחת לאחרת, האחד לשנייה, או שאולי זה בדיוק כמו שאמילי דיקנסון אמרה

"לא אוכל לשתות מזה סו-

עד שתלגמי את ראשונה,

וחזקה יותר מהמים,

תהא התחשבותך-

בצמא"