"אהבתך היא לנצח" - ספרי החדש הרביעי

נולד ספרי החדש,
ספר מספר ארבע וכן אני עדיין סופרת

מאוד נרגשת הספר על אבא, חמש שנים ועד שיכולתי להוציא אותו לאור

והנה חשיפה ראשונה

מתוך "אהבתך היא לנצח" עמוד 9

ביום ה-22/04/10 הלך אבא שלי אל העולם האחר, העולם שכולו טוב, תאונת דרכים לקחה אותו מכאן, אבא עוד הספיק להתקשר למד"א אבל איש לא יודע דבר על תאונת הדרכים הזו משום שעד שהגיע לבית החולים הוא כבר לא היה אתנו עוד.

באותו בוקר בשעה שש ועשרים הנייד שלי השמיע את קולו הראשון, על הצג הופיע "אבא'לה", כך רשמתי אותו אצלי, כך קראתי לו אני, "כן אבא'לה" עניתי, מבלי חשש או מהומה, כי מי יכול היה לדמיין אחרת.

אבא היה נהג מונית בתקופת חייו האחרונה, לא מוזרה הייתה לי שיחת הטלפון הזו באותו הבוקר, משום שאבא נוהג היה להתקשר בבקרים ולבקש ממני לאיית לו שמות של רחובות כדי להכניס אותם אל נווט הרכב.

תמיד שמחתי לראות את "אבא'לה" על צג הנייד, תמיד אף עניתי לו בהתרגשות רבה. וגם הפעם. "זה לא אבא," היא השיבה, "שתבוא המשפחה." ברכב בדרך אל אבא כבר כיביתי את הרדיו אל דממה. עשרים דקות אחרי כן כבר ידעתי: אבא הלך אל העולם האחר.

את הספר התחלתי לגבש מיד אחרי לכתו, אך לקח לי המון זמן עד שידעתי באמת לאסוף אותו, הכמיהה הייתה לספר את אבא, את טוב לבו את נדיבותו את פתיחותו את יתמותו, את הטוב והרע שהשתלבו יחד בימיו מתוך ערגה לטוב נכסף, כי הטוב לעולם יהיה לא מובן מאליו, קשה לנו עם הטוב לפעמים, נדמה שהאנושות אינה מורגלת לטוב כמו שהיא אכן מורגלת לפחות, אבל בעיקר רציתי לספר את אבא, גבר בין חמש נשים שהוא אהב אותן כל כך והן אהבו אותו אהבת אין קץ ואמא שאמרה לי בלילה אחד מימי השבעה תוך שהיא מעירה אותי משינה לא שינה, "'אהבתךָ היא לנצח', את זה צריך לכתוב על המצבה." ובזה השארנו את אבא בביתו החדש.

והספר הזה עשוי מקטעי זיכרון אודות מערכות יחסים רקומות עדין נפלא וללא גבולות אהבה. אהבה ללא תנאים. בין אבא לנשותיו, כולנו היינו לו נשים, אמא ואנחנו.

ולנו יש אותך – מוחלטוּת, אבא. שלנו ושלך.

רכישה באינדיבוק - יש להקליד "שרית שמיר אינדיבוק" בגוגל ולהגיע אל מדף הספרים.

לרכישה דרכי להשאיר הודעה אצלי במייל - sarit066@gmail.com

לספר מודפס - 40 שח

שיר על יונה וולך

מביאה לכאן שיר אותו כתבה נורית רביב אקלסרד
"שיר על יונה וולך"

וקצת הקדמה לפני השיר כולו -
נוריתי חברה יקרה, משוררת נהדרת,
אנחנו עובדות יחד בסטודיו שלי על שירה,
עשינו עבודה יחד לקראת ספרה הראשון הנפלא "בקווים עגולים"
ועכשיו אנחנו בגלגול עבודה יוצרת, חדש ואחר
ומהתחלה.

אנחנו משפיעות אחת על השנייה, השירה שלה השירה שלי, שירה של משוררים
ומשוררות שכל אחת מאיתנו מביאה, אוהבות מתרשמות ומספרות.
אנחנו צומחות יחד אל השיח הזה, הכל חי נורא, נושם, נורא מרתק, אנחנו מגביהות, אנחנו עפות.

אתמול נורית הביאה אלי שיר לו היא קראה "שיר על יונה וולך"
יונה וולך עוברת בשיח שלנו לא מעט.

מתוך אהבתי לשירה ולמשוררות, אני מזכירה הרבה את יונה וולך, בלא מעט מפגשים אצלי בסטודיו, והדיון עליה תמיד מלא במורכבות, זו לא אהבה קלה אל וולך, זו אהבה שפעם גדולה ופעם פחות, זו ההבנה אותה, לצד חוסר הבנה לגמרי, זה מן טנגו כזה,
אני נוכחת לטנגו הזה בדיבור על יונה וולך כמעט בכל מפגש שירה שבו אני מזכירה אותה.

האמת קשה לקבל את יונה וולך בשיוויון נופש, אבל אני חושבת שבכל יוצר,
יש תמיד את הרצון הזה להיות ככה - עד התהום עד הקצה.
ועלי כל המורכבות הזאת "הפרח המשוגע הזה"
מהלכים קסמים עם הטוב והפחות.

ונורית כתבה את זה בפשטות ובדרכה
והסכימה שאשים את זה כאן היום
כי רציתי נורא שעוד יקראו את השיר שלה,
כי נורית כתבה את זה בפשטות מדויקת שנעה ונגעה בי עמוק
והשאירה אותי מאוד אוהבת ונרגעת.

שיר על יונה וולך/נורית רביב אקסלרד

קראתי אותך
ולא הרגשתי
איך הלכתי איתך רחוק רחוק.
איך שקעתי בך עמוק.

קראתי אותך
ולא הבנתי רוב הזמן
על מה בעצם את מדברת
בשורות הקצרות, הקטועות
ללא שוב מנוחה.

וממה שלא הבנתי
ידעתי את המוות
ואת השיממון
ואת המפלצות שהפרידו בינך ובינך
והקיפו אותך מן האחרים.

ובאמת שלא רציתי להמשיך לקרוא
והנחתי אותך על השולחן ליד
ושוב לקחתי אותך בידי
שלא תהיי עוד לבד.

אמילי

אֵמִילִי

וְעִתִּים זוֹ סִירָה בְּלֵב יָם, אוֹבֶדֶת, טְרוּפָה,
וְחֶמְדָּה אֵינְסוֹפִית, בּוֹצַעַת, תְּשׁוּקָה אָבְדָּנִית,
וְזוֹ פּוֹרֶשֶׂת מִפְרַשׂ הַצָּלָה,
חַיָּה כְּלוּאָה אֶל
מִפְתַּן דַּלְתָּהּ הַצָּרָה,
מֻשְׂכֶּלֶת, שׁוֹקֶלֶת,
נֶחְבֶּטֶת אֶל מְצִיאוּת נִכְבֶּשֶׁת,
אֱמֶת מְחַפֶּשֶׂת בָּהּ,
וְלֹא אַחַת הִיא,
אֵלָּה,
מַלְכוּת עִוֶּרֶת בָּהּ

(מתוך ספרי "עת גופי אדע"- נכתב בהשראת המשוררת האהובה עליי ,אולי אפילו הכי, אמילי דינקסון)

בתמונה - חדר השינה של אמילי דיקנסון מתוך:
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1018,209,49779,.aspx

סבלנות

סבלנות
זה המון לאסוף- סבלנות
לנשום לאט, לבקש הרבה
לדעת זה עשוי לבוא
במעטי מעט.

סבלנות
דרושה היא רבות,
ואף ולמרות-
יש בי מן תחושה כזאת
שאם אקח אותה מידי רחוק
היא עשויה להיות בעוכרי מאוד

הדרך אליו

איך כותבים ספר קשה לי לומר במדויק כידע כללי עובר, איך כתבתי אני את ספרי כן אדע לספר מעט - משהו קורה בתוך הימים ומוטיב של ה-קורה הזה מתחבר אל בפנים ואת מתחילה לשים לב שזה יוצר בך הקשבה למחשבה חדשה ואת מתחילה לבנות אותה, מילה אחר מילה, ואז את שמה לב שזהות המחברת שלך כה מבוססת, את שמחה בזה, את אורגת אותה, את גם מצליחה להביט עליה, תמה מרכזית יש לך, את שמחה, ואחרי התמה הזו בלילה את חולמת את השם של ספרך הבא ומגיע השם אל תוך שעת שינה "עת גופי אדע" ומעתה כל מילותיך מתכתבות עם הכותר הזה שלך ואת משתדלת לא לספר אותו לאיש, על מנת שלא תרגישי שהכותר הזה חוזר בתוכך על עצמו ותצטרכי חדש לעשות במקומו. קצת כמו שמו של בנך הקטן רצית לקרוא לו אחד, לחשת את שמו עוד ועוד ועוד וכשהוא נולד הרך הכה יפה ומתוק הזה, הרגשת שחזרת על שמו הרבה יותר מידי, ועתה הוא כבר לא מתאים הוא מוכר ושמיש ואז ידעת שעליך למצוא אחר...

"ועת גופי אדע", מתחבר גם למשהו שעשית בשנים האחרונות, חקרת, בעיקר נשים ועולמן, בעיקר נשיות מהי, כי קראת אחד אחרי השני את "האוהל האדום" של אניטה דיאמנט ואת ערפילי אבלון המדהים של מריון צימר בריידלי ובספר שכתבת לפני הזה שאמור לבוא אפילו הזכרת את מעגל המכשפות הנפלאות החכמות הנבונות של ערפילי אבלון, ואת מעגל האחדות של נשות האוהל האדום, וידעת את אוהבת לדבר מקומות של נשים, אז את מדברת אותם שוב ברבדים שונים, אלא שהפעם ב"עת גופי אדע" את אוספת תחביר שבור תוך השפעה של משוררת אהובה רחוקה מאות מכאן, אמילי דיקנסון חדה ורכה היא לך, במהלך הסדנאות אותן העברת, היית מספרת, שהיא עושה תחביר אחר מכל דבר שהכרת בכלל, ורצית גם את, ואת ניסית, לא בטוח עד כמה ידעת לעשות, אבל את הקול שלך עצמך למדת היטב ומאוד בהשפעתה של אמילי המיוחדת שלך הזאת, ואז אפילו הקדשת לה לאמילי  שיר בספרך הנרקם- "עת גופי אדע"  שיר שנשא את שמה ואפילו עיבדת שיר שלה בשפה העברית שגם אותו הבאת אל תוך הדפים וקראת לו "רעד צינה בי" וגם ש"צינה" ידעת היטב היא אינה מילה שהיית משתמשת בה. אבל עכשיו בספר הזה את עורמת לך אותה. ואת שמחה בה מונחת ומספרת את אוצר מילותייך.

ואת בתו של אביך שאהבת כל כך ואביך כבר לא כאן, אז את מגיבה אל לכתו והוא מגיב על עורך ואת מביאה את זה איתך ומדברת את עור הגוף שלך. ואבא נשאר ביופי שאהבת ואת נזכרת שתמיד את אומרת אודות יצירה שעצב וכאב נאספים בה יפה. כי ככה זה.

וארבעה חודשים עוברים, ונשארים לך מכל הספר הזה שיצא אל האור, כמעט ורק שלושים ספרים ואת שמחה ומזמינה עוד לגעת בו, וכי אם יורשה לך את כל כך מאמינה בו ביצירתו.

**

אז אחרי שעמלתי בגוף שני לומר את מה שרוצה אני, מחייכת, וניסיתי לספר את הדרך אליו ומזמינה אתכם אל שלושים הספרים שנותרו...כתבו לי במידה ורוצים אתם את ספרי אצלכם וגם אם כבר רכשתם וסתם רציתם לספר לי את "עת גופי אדע" בכם.

אשמח לתגובתכם במייל –  
sarit066@gmail.com

שלכם

שרית

כמו פעם ראשונה כזאת

ישנם ימים שנקודות ההשראה בדרך רבות הן וכל שנותר הוא לאמוד אותן ולדעת שזכינו לחיות, ואני יודעת שלומר "זכינו לחיות" עשוי להיות פטלי מאוד, אבל לא פעם נדמה שאין מידע בכל יום בימים על כך, שנעשתה כאן זכייה בתוך ימים, זכייה אודות אנחנו נושמים רואים חושבים הולכים (ואני דווקא מתכוונת לסדר בו נכתבו המילים). אתמול היה יום כזה עבורי, יום של השראה החל מרגע הבוקר ועד רגע השקיעה, היום בעודי יושבת בפגישות עבודה, החלטתי שאחת השאלות שהעלה אל דיון תהייה שאלת השראה, אבל לא אודות מה מעניק לנו השראה, אלא אודות איך אנחנו יודעים השראה מהי. לאחרונה שקעתי בלימודיי פילוסופיה אמנות וחיים ואת נקודות ההשראה הסבירו המרצים לומדים מגילויים כתובים, זה הזכיר לי את שבסדנאות הכתיבה אותן אני מנחה קראתי לזה לא פעם "שורות של אחרים" והייתה לי הוראה ברורה לכך, לקרוא ספרים עם מחברות ולכתוב בתוכן שורות אוחזות שאנחנו נדע לזכור ברגעים בהם נעלם האור.

השיחות של היום הזה נדמה שקצת אף היו מושפעות ממדורות האתמול, היה בהן אש תשוקה ותחושת שמש יצירה, אני הופתעתי, לא באמת הייתי מוכנה לכך, לא באמת הייתי מוכנה לפשטות הרגע האחד של אתמול ומדורה הנאסף לכלכך הרבה יופי והשראת חוויה. ובתוך כל המחשבות הללו שבאו מתוך פגישות היום בסוף יומי הזה, עלה שוב אותו סיפור הסרט בו צפיתי בשישי במקרה, אני לא זוכרת את שם הסרט, משום שאז כשהתחלתי לצפות בו זה היה כי לא הצלחתי להירדם ולא חשבתי שאמשך אל הצפייה או שאמשיך אותה בכלל, אבל בסרט הזה כיכבו נער ונערה, שנייהם מוגדרים בז'אנר הלקות השכלית, כל אחד מהם ברמה אחרת, והם חוברים אל זוגיות והם לא יודעים דבר על אהבה ועל זוגיות ועל יחד ועל חיבור הגוף והנפש. והם לומדים יחד מושגים מהתחלה מתוך אוצר מילים דל נורא, והם מדברים על אהבה מבלי לאחוז במילים נשגבות שמימיות אלא באלה הפשוטות כמו צרכים האומרים "אבל עכשיו אני צמאה עכשיו אני רוצה לשתות" והוא יאמר דניאל לקרלה הנערה "אני אוהב אותך יותר מעוגיות ויותר מהמוזיקה שבחדר העבודה" והיא תחייך ותבין שהוא אוהב אותה הרבה נורא. וקרלה תאמר לו שהיא רוצה שהם "יעשו את זה" ברגע שבו יש קסם, והם בוחרים תמונה מספר של בינו ובינה ויודעים שאליה הם רוצים להגיע עירומים ואז הם יבחרו יחד את "חד ההודיה" "לעשות את זה" וכי בחג ההודיה  אומרים תודה ויש קסם באמירת תודה, והם יסבירו את זה במילים פשוטות ולא כאלה כמו שאני כאן מנסה לעשות, אני איבדתי קצת מהפשטות הזאת, וגם כי למדתי שיש בי אחריות בהעברת מילים כתובות. ושעליהן להיות מסוגננות כי עשיתי לי שם של כותבת כזאת.

ורגע השראה זה מה שהביא אותי לכאן ואז כי בסוף יומי היא קראה ר' המתוקה ואמרה "שריתי בואי בבקשה אליי לחדר, תסגרי לי את החלון נעשה קר נורא" ואני מביטה החוצה מחלון חדרה ויופי ירושלמי מתוך הוואדי פורץ אל תוכי במכה ור' היקרה אומרת תודה שרית הספרית המתוקה ואז יוצא ואני בוכה ואז יוצא ואני באה לכתוב כאן את הדבר הזה הבא. וכי כמו שורות של אחרים היה רגע החלון הזה, והייתי צריכה להיות מקעקעת את כל זאת. ולדעת זכינו לחיות.

בבטחה

הבטתי אל הנברשות התלויות על הוו' האופנתי ואמרתי שזה מעניין אותי, הכל מעניין כאן צחקתי והכל עניין אותי שם, אחר כך כבר עברו ימים רבים וזה הפך להיות פאב הבית, פעם הייתי יושבת בו בכל ראשון, אחר כך העבירו את המופעים לערבי שלישי ומאז הפכתי יושבת בו בימי שלישי, שם כבר לא ממש אכפת לי לשבת לבד, שם זה היה אפשרי וכי ידעתי את הקבועים והיה את מקום הקבע שלי, אני אוהבת לחזור אל אותו המקום, "זה חשוב" אמרתי כשכוס השנדי הונחה למולי, "לא משעמם לך המשקה הזה כבר"? צחק האיש מהבר, ואני אספתי את הכוס השקופה כתמתמה ואמרתי "תמיכה מבוטחת" וגם שמעט מעט מר.

  

 ** 

ובתוך החשיכה סביב, הטבעת שלה נצצה, חישוק לבן קטן  כשאבן חן כחולה במרכזו, אפשר היה להבין מיד שזו טבעת מהיקרות ביותר, עיצוב עדין מאוד לצד מיוחד מאוד והיא עיטרה את כף ידה המטופחת, אחת ויחידה ומאוד יפה וזה משך את עיני לשם שוב ושוב.

 

הם נראו  יותר משישים, קרוב לשבעים כך נדמה לי והיא עטפה את צווארו והצמידה את שפתיה אליו ונשקה אותו ארוכות והוא בכף ידו ליטף את פניה ושיערה, ושיערה נראה היה כבר כזה שהתבגר, ארוך ומונח ודהוי מעט, השפתיים שלה המחייכות אל האיש שליטף את שיערה, היו בעלות גוון חיוור ולא ממש חזק, הן היו מצוירות אפשר היה לראות שזה לא צבע ליפסטיק שנמרח לפני היציאה, אלא אותה טכניקה עכשווית המאפשרת ליצור שפתיים משורטטות לתמיד, חשבתי על הכאב בלעשות את זה כך, על השפתיים, אני פוחדת מכאב פיזי, פוחדת מאוד, אבל מחשבת הכאב חלפה מיד, כי והיא נישקה אותו ארוכות ארוכות  {והן בטח רכות עכשיו}, חשבתי, השפתיים שלה, ובטוח שאינן כואבות, לא עוד.

 

והעיניים שלה סיפרו סיפור של שקט, שקט של שניים והם לא ישבו לבד בשולחן, סביבם היו חברים נוספים, הם החברים הביטו בהם וחייכו והוא האיש שלה בידיים מתבגרות ומוכתמות בכתמי התבגרות של העור, חייך והרים כף יד אחת שיצרה עבורם מן מסך כזה שהסתיר את פניהם מן הקהל, והחברים צחקו, לא ארוך ומתגלגל, אלא אולי כזה שיודע יודע ונח הרבה יותר.

 

**

שעה וחצי עברה ועכשיו אצבעות כך ידי האחת רכסו את כפתורי מעיל העור, אלה הצמודים לפרק כף ידי האחרת, על הבמה ישב איש צמוד אל פסנתר כנף, הקשבתי לו ולפעימות הלב שלי שנעשו נשמעות חזק מאוד בתוכי, שניה אחת של צמרמורת והתרגשות, קורה לי, מלא פעמים קורה לי כך והתנועה שבאה מיד אחרי היא אותה אחת בה אני מרימה את היד מול עיני לשנייה, לוחצת אל מתחתן ומעבירה מהן רטיבות קלה המצמררת ומאיטה.

 

הרמתי את כוס המשקה הדקה ללגימה אחרונה עיני עברו להביט באיש שלידי, אחד עם מצלמה, הוא לא צילם, היא הייתה מונחת תחתיו והוא הביט בהם בזוג שלי המתבגר, מרותק, רציתי לומר לו שיצלם אותם וישלח לי את התמונה, רציתי אותה, אבל אני אינני מדברת עם זרים בחשכה.

 

  עכשיו כבר אספתי את רגלי עומדות ואמרתי שלום כזה שלא נשמע לאיש המשקאות  שמאחורי הבר, להתראות בשבוע הבא, הוא גלגל תנועה קבועה עם הידיים, בטח, עניתי בתנועת יד ברורה משלי.  בדרך אל הרכב חזרה ניסיתי לאסוף את תיק הבד על כתפי וזה נפל אל כף ידי ושוב ועוד פעם ושוב ושוב ובאה שנייה כזאת וחשבתי את הזוג שלי בעדנה ואיך האיש שלה בוודאי היה מרים עבורה את התיק חזרה אל כתפה וזו צועדת לצידו בבטחה.