יום שני, 24 באוגוסט 2015

"ימים של שקט" כך אני מנסה להביא אתה תקופה האחרונה, לשקט, בכל רובד שאוכל,
בתוכם בתוך ימי השקט שאני מנסה להביא בימים האחרונים, אני קוראת את הביוגרפיה אודות גוסטב מאהלר המלחין והמנצח, "חיים במשבר" כפי שערך זאת סטוארט פדר, מתוך מבט על בריאותו הנפשית של האדם, בשל היותו של פדר פסיכאטר, הוא מביא את משברי החיים של מאהלר ושם אותם על שולחן הניתוחים ומנסה למצוא ביטוי להם ביצירותיו של מאהלר
אחת השאלות / הסברות או שנוגע בהם סטוארט מתוך מבט על חייו של מאהלר תהיה –
האם מוסיקה יכולה להיות אוטוביוגרפית באופן כלשהו? מאחר ואומרים על גוסטב מאהלר שהוא מהמלחינים המעטים שיצירותיהם מתמודדת עם השאלה הזו.
מאהלר עצמו מספק את תשובה בציטוט מאיתו בביוגרפיה הזו –
"כל חיי מוכלים בשתיי סימפוניות שלי, בהן שמתי במילים את חוויותיי ואת סבלי, את האמת ואת השירה, כל חיי יתבהרו למי יודע להקשיב"
האם אפשר אחרת? האם אפשר שיצירתו של אדם תהיה אחרת מאשר אוטוביוגרפית באופן כלשהו? וגם במוסיקה שמדברת תיבות ותווים שאלה הם האותיות והמילים, האם לא ידע המקשיב הקורא לדעת את המחבר?
כמחברת מילים אני תמיד ועדיין נאחזת במה שאומרת המשוררת המופלאה שולמית אפפל "פחות מאמת אין טעם לכתוב"
ונדמה לי שכל יוצר יהיה עמוק בתוך האמת שלו, אבל אולי השאלה נוגעת ברובד קולקטיבי ושונה, אולי זה כמו שאומר רולאן בארת' שכל יצירה המוגשת אל האור תהיה מוכנה למות המחבר שבה, ותמצא אמת חדשה, אצל קוראיה והמקשיבים לה.
עם מה שרולאן בארת' אומר אני יכולה להזדהות מתוך מחשבה קולקטיבית שאני מוצאת את עצמי חוזרת עליה אליה שוב ושוב – אנחנו כולנו דומים, המחברים והקוראים, אנחנו כולנו אחד, וסבל של אחד הוא גם סבל של אחר, ואושר של אחד דומה לאושר של אחר, אותו משפט של טולסטוי באנה קרנינה על משפחות מאושרות דומות ואומללות כל אחת לפי דרכה, הדומות היא בקורה, השונות היא בתגובה של כל פרט לקורה, והאוטוביוגרפיות המוגשות בתוך יצירות, פוגשות אוטוביוגרפיות של הקוראים. ואז אנחנו כקוראים כמו גם אנחנו ככותבים עשויים למצוא דרך סלולה אל האמת שלנו תוך כדי האוטוביוגרפיה שנגיש ככותבים או נמצא כקוראים.
הסיבות לכתיבה ליצירת יצירה והסיבות לקריאה, תהיינה תמיד אותן הסיבות, כך נדמה לי - לדייק את החיים. להעניק בהן עדות רגישה כנה ומדויקת, לדייק אוטוביוגרפיות. ובכל פעם שנצליח לדייק מעט, נוכל לנוח עוד קצת.

יום שני, 29 ביוני 2015

"אהבתך היא לנצח" - ספרי החדש הרביעי

נולד ספרי החדש,
ספר מספר ארבע וכן אני עדיין סופרת

מאוד נרגשת הספר על אבא, חמש שנים ועד שיכולתי להוציא אותו לאור

והנה חשיפה ראשונה

מתוך "אהבתך היא לנצח" עמוד 9
ביום ה-22/04/10 הלך אבא שלי אל העולם האחר, העולם שכולו טוב, תאונת דרכים לקחה אותו מכאן, אבא עוד הספיק להתקשר למד"א אבל איש לא יודע דבר על תאונת הדרכים הזו משום שעד שהגיע לבית החולים הוא כבר לא היה אתנו עוד.
באותו בוקר בשעה שש ועשרים הנייד שלי השמיע את קולו הראשון, על הצג הופיע "אבא'לה", כך רשמתי אותו אצלי, כך קראתי לו אני, "כן אבא'לה" עניתי, מבלי חשש או מהומה, כי מי יכול היה לדמיין אחרת.
אבא היה נהג מונית בתקופת חייו האחרונה, לא מוזרה הייתה לי שיחת הטלפון הזו באותו הבוקר, משום שאבא נוהג היה להתקשר בבקרים ולבקש ממני לאיית לו שמות של רחובות כדי להכניס אותם אל נווט הרכב.
תמיד שמחתי לראות את "אבא'לה" על צג הנייד, תמיד אף עניתי לו בהתרגשות רבה. וגם הפעם. "זה לא אבא," היא השיבה, "שתבוא המשפחה." ברכב בדרך אל אבא כבר כיביתי את הרדיו אל דממה. עשרים דקות אחרי כן כבר ידעתי: אבא הלך אל העולם האחר.
את הספר התחלתי לגבש מיד אחרי לכתו, אך לקח לי המון זמן עד שידעתי באמת לאסוף אותו, הכמיהה הייתה לספר את אבא, את טוב לבו את נדיבותו את פתיחותו את יתמותו, את הטוב והרע שהשתלבו יחד בימיו מתוך ערגה לטוב נכסף, כי הטוב לעולם יהיה לא מובן מאליו, קשה לנו עם הטוב לפעמים, נדמה שהאנושות אינה מורגלת לטוב כמו שהיא אכן מורגלת לפחות, אבל בעיקר רציתי לספר את אבא, גבר בין חמש נשים שהוא אהב אותן כל כך והן אהבו אותו אהבת אין קץ ואמא שאמרה לי בלילה אחד מימי השבעה תוך שהיא מעירה אותי משינה לא שינה, "'אהבתךָ היא לנצח', את זה צריך לכתוב על המצבה." ובזה השארנו את אבא בביתו החדש.
והספר הזה עשוי מקטעי זיכרון אודות מערכות יחסים רקומות עדין נפלא וללא גבולות אהבה. אהבה ללא תנאים. בין אבא לנשותיו, כולנו היינו לו נשים, אמא ואנחנו.
ולנו יש אותך – מוחלטוּת, אבא. שלנו ושלך.

רכישה באינדיבוק - יש להקליד "שרית שמיר אינדיבוק" בגוגל ולהגיע אל מדף הספרים.



לרכישה דרכי להשאיר הודעה אצלי במייל - sarit066@gmail.com
לספר מודפס - 40 שח


יום שישי, 13 במרץ 2015

שיר על יונה וולך

מביאה לכאן שיר אותו כתבה נורית רביב אקלסרד
"שיר על יונה וולך"
וקצת הקדמה לפני השיר כולו -
נוריתי חברה יקרה, משוררת נהדרת,
אנחנו עובדות יחד בסטודיו שלי על שירה,
עשינו עבודה יחד לקראת ספרה הראשון הנפלא "בקווים עגולים"
ועכשיו אנחנו בגלגול עבודה יוצרת, חדש ואחר
ומהתחלה.
אנחנו משפיעות אחת על השנייה, השירה שלה השירה שלי, שירה של משוררים
ומשוררות שכל אחת מאיתנו מביאה, אוהבות מתרשמות ומספרות.
אנחנו צומחות יחד אל השיח הזה, הכל חי נורא, נושם, נורא מרתק, אנחנו מגביהות, אנחנו עפות.
אתמול נורית הביאה אלי שיר לו היא קראה "שיר על יונה וולך"
יונה וולך עוברת בשיח שלנו לא מעט.
מתוך אהבתי לשירה ולמשוררות, אני מזכירה הרבה את יונה וולך, בלא מעט מפגשים אצלי בסטודיו, והדיון עליה תמיד מלא במורכבות, זו לא אהבה קלה אל וולך, זו אהבה שפעם גדולה ופעם פחות, זו ההבנה אותה, לצד חוסר הבנה לגמרי, זה מן טנגו כזה,
אני נוכחת לטנגו הזה בדיבור על יונה וולך כמעט בכל מפגש שירה שבו אני מזכירה אותה.
האמת קשה לקבל את יונה וולך בשיוויון נופש, אבל אני חושבת שבכל יוצר,
יש תמיד את הרצון הזה להיות ככה - עד התהום עד הקצה.
ועלי כל המורכבות הזאת "הפרח המשוגע הזה"
מהלכים קסמים עם הטוב והפחות.
ונורית כתבה את זה בפשטות ובדרכה
והסכימה שאשים את זה כאן היום
כי רציתי נורא שעוד יקראו את השיר שלה,
כי נורית כתבה את זה בפשטות מדויקת שנעה ונגעה בי עמוק
והשאירה אותי מאוד אוהבת ונרגעת.
שיר על יונה וולך/נורית רביב אקסלרד
קראתי אותך
ולא הרגשתי
איך הלכתי איתך רחוק רחוק.
איך שקעתי בך עמוק.
קראתי אותך
ולא הבנתי רוב הזמן
על מה בעצם את מדברת
בשורות הקצרות, הקטועות
ללא שוב מנוחה.
וממה שלא הבנתי
ידעתי את המוות
ואת השיממון
ואת המפלצות שהפרידו בינך ובינך
והקיפו אותך מן האחרים.
ובאמת שלא רציתי להמשיך לקרוא
והנחתי אותך על השולחן ליד
ושוב לקחתי אותך בידי
שלא תהיי עוד לבד.

יום שבת, 8 בנובמבר 2014

אמילי


אֵמִילִי

וְעִתִּים זוֹ סִירָה בְּלֵב יָם, אוֹבֶדֶת, טְרוּפָה,
וְחֶמְדָּה אֵינְסוֹפִית, בּוֹצַעַת, תְּשׁוּקָה אָבְדָּנִית,
וְזוֹ פּוֹרֶשֶׂת מִפְרַשׂ הַצָּלָה,
חַיָּה כְּלוּאָה אֶל
מִפְתַּן דַּלְתָּהּ הַצָּרָה,
מֻשְׂכֶּלֶת, שׁוֹקֶלֶת,
נֶחְבֶּטֶת אֶל מְצִיאוּת נִכְבֶּשֶׁת,
אֱמֶת מְחַפֶּשֶׂת בָּהּ,
וְלֹא אַחַת הִיא,
אֵלָּה,
מַלְכוּת עִוֶּרֶת בָּהּ

(מתוך ספרי "עת גופי אדע"- נכתב בהשראת המשוררת האהובה עליי ,אולי אפילו הכי, אמילי דינקסון)

בתמונה - חדר השינה של אמילי דיקנסון מתוך:
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1018,209,49779,.aspx


יום שני, 30 ביוני 2014

סבלנות

סבלנות
זה המון לאסוף- סבלנות
לנשום לאט, לבקש הרבה
לדעת זה עשוי לבוא
במעטי מעט.

סבלנות
דרושה היא רבות,
ואף ולמרות-
יש בי מן תחושה כזאת
שאם אקח אותה מידי רחוק
היא עשויה להיות בעוכרי מאוד

יום שני, 9 ביוני 2014

הדרך אליו

איך כותבים ספר קשה לי לומר במדויק כידע כללי עובר, איך כתבתי אני את ספרי כן אדע לספר מעט - משהו קורה בתוך הימים ומוטיב של ה-קורה הזה מתחבר אל בפנים ואת מתחילה לשים לב שזה יוצר בך הקשבה למחשבה חדשה ואת מתחילה לבנות אותה, מילה אחר מילה, ואז את שמה לב שזהות המחברת שלך כה מבוססת, את שמחה בזה, את אורגת אותה, את גם מצליחה להביט עליה, תמה מרכזית יש לך, את שמחה, ואחרי התמה הזו בלילה את חולמת את השם של ספרך הבא ומגיע השם אל תוך שעת שינה "עת גופי אדע" ומעתה כל מילותיך מתכתבות עם הכותר הזה שלך ואת משתדלת לא לספר אותו לאיש, על מנת שלא תרגישי שהכותר הזה חוזר בתוכך על עצמו ותצטרכי חדש לעשות במקומו. קצת כמו שמו של בנך הקטן רצית לקרוא לו אחד, לחשת את שמו עוד ועוד ועוד וכשהוא נולד הרך הכה יפה ומתוק הזה, הרגשת שחזרת על שמו הרבה יותר מידי, ועתה הוא כבר לא מתאים הוא מוכר ושמיש ואז ידעת שעליך למצוא אחר...

"ועת גופי אדע", מתחבר גם למשהו שעשית בשנים האחרונות, חקרת, בעיקר נשים ועולמן, בעיקר נשיות מהי, כי קראת אחד אחרי השני את "האוהל האדום" של אניטה דיאמנט ואת ערפילי אבלון המדהים של מריון צימר בריידלי ובספר שכתבת לפני הזה שאמור לבוא אפילו הזכרת את מעגל המכשפות הנפלאות החכמות הנבונות של ערפילי אבלון, ואת מעגל האחדות של נשות האוהל האדום, וידעת את אוהבת לדבר מקומות של נשים, אז את מדברת אותם שוב ברבדים שונים, אלא שהפעם ב"עת גופי אדע" את אוספת תחביר שבור תוך השפעה של משוררת אהובה רחוקה מאות מכאן, אמילי דיקנסון חדה ורכה היא לך, במהלך הסדנאות אותן העברת, היית מספרת, שהיא עושה תחביר אחר מכל דבר שהכרת בכלל, ורצית גם את, ואת ניסית, לא בטוח עד כמה ידעת לעשות, אבל את הקול שלך עצמך למדת היטב ומאוד בהשפעתה של אמילי המיוחדת שלך הזאת, ואז אפילו הקדשת לה לאמילי  שיר בספרך הנרקם- "עת גופי אדע"  שיר שנשא את שמה ואפילו עיבדת שיר שלה בשפה העברית שגם אותו הבאת אל תוך הדפים וקראת לו "רעד צינה בי" וגם ש"צינה" ידעת היטב היא אינה מילה שהיית משתמשת בה. אבל עכשיו בספר הזה את עורמת לך אותה. ואת שמחה בה מונחת ומספרת את אוצר מילותייך.

ואת בתו של אביך שאהבת כל כך ואביך כבר לא כאן, אז את מגיבה אל לכתו והוא מגיב על עורך ואת מביאה את זה איתך ומדברת את עור הגוף שלך. ואבא נשאר ביופי שאהבת ואת נזכרת שתמיד את אומרת אודות יצירה שעצב וכאב נאספים בה יפה. כי ככה זה.
וארבעה חודשים עוברים, ונשארים לך מכל הספר הזה שיצא אל האור, כמעט ורק שלושים ספרים ואת שמחה ומזמינה עוד לגעת בו, וכי אם יורשה לך את כל כך מאמינה בו ביצירתו.
**

אז אחרי שעמלתי בגוף שני לומר את מה שרוצה אני, מחייכת, וניסיתי לספר את הדרך אליו ומזמינה אתכם אל שלושים הספרים שנותרו...כתבו לי במידה ורוצים אתם את ספרי אצלכם וגם אם כבר רכשתם וסתם רציתם לספר לי את "עת גופי אדע" בכם.
אשמח לתגובתכם במייל –  
sarit066@gmail.com

שלכם
שרית

יום שני, 19 במאי 2014

כמו פעם ראשונה כזאת


ישנם ימים שנקודות ההשראה בדרך רבות הן וכל שנותר הוא לאמוד אותן ולדעת שזכינו לחיות, ואני יודעת שלומר "זכינו לחיות" עשוי להיות פטלי מאוד, אבל לא פעם נדמה שאין מידע בכל יום בימים על כך, שנעשתה כאן זכייה בתוך ימים, זכייה אודות אנחנו נושמים רואים חושבים הולכים (ואני דווקא מתכוונת לסדר בו נכתבו המילים). אתמול היה יום כזה עבורי, יום של השראה החל מרגע הבוקר ועד רגע השקיעה, היום בעודי יושבת בפגישות עבודה, החלטתי שאחת השאלות שהעלה אל דיון תהייה שאלת השראה, אבל לא אודות מה מעניק לנו השראה, אלא אודות איך אנחנו יודעים השראה מהי. לאחרונה שקעתי בלימודיי פילוסופיה אמנות וחיים ואת נקודות ההשראה הסבירו המרצים לומדים מגילויים כתובים, זה הזכיר לי את שבסדנאות הכתיבה אותן אני מנחה קראתי לזה לא פעם "שורות של אחרים" והייתה לי הוראה ברורה לכך, לקרוא ספרים עם מחברות ולכתוב בתוכן שורות אוחזות שאנחנו נדע לזכור ברגעים בהם נעלם האור.

השיחות של היום הזה נדמה שקצת אף היו מושפעות ממדורות האתמול, היה בהן אש תשוקה ותחושת שמש יצירה, אני הופתעתי, לא באמת הייתי מוכנה לכך, לא באמת הייתי מוכנה לפשטות הרגע האחד של אתמול ומדורה הנאסף לכלכך הרבה יופי והשראת חוויה. ובתוך כל המחשבות הללו שבאו מתוך פגישות היום בסוף יומי הזה, עלה שוב אותו סיפור הסרט בו צפיתי בשישי במקרה, אני לא זוכרת את שם הסרט, משום שאז כשהתחלתי לצפות בו זה היה כי לא הצלחתי להירדם ולא חשבתי שאמשך אל הצפייה או שאמשיך אותה בכלל, אבל בסרט הזה כיכבו נער ונערה, שנייהם מוגדרים בז'אנר הלקות השכלית, כל אחד מהם ברמה אחרת, והם חוברים אל זוגיות והם לא יודעים דבר על אהבה ועל זוגיות ועל יחד ועל חיבור הגוף והנפש. והם לומדים יחד מושגים מהתחלה מתוך אוצר מילים דל נורא, והם מדברים על אהבה מבלי לאחוז במילים נשגבות שמימיות אלא באלה הפשוטות כמו צרכים האומרים "אבל עכשיו אני צמאה עכשיו אני רוצה לשתות" והוא יאמר דניאל לקרלה הנערה "אני אוהב אותך יותר מעוגיות ויותר מהמוזיקה שבחדר העבודה" והיא תחייך ותבין שהוא אוהב אותה הרבה נורא. וקרלה תאמר לו שהיא רוצה שהם "יעשו את זה" ברגע שבו יש קסם, והם בוחרים תמונה מספר של בינו ובינה ויודעים שאליה הם רוצים להגיע עירומים ואז הם יבחרו יחד את "חד ההודיה" "לעשות את זה" וכי בחג ההודיה  אומרים תודה ויש קסם באמירת תודה, והם יסבירו את זה במילים פשוטות ולא כאלה כמו שאני כאן מנסה לעשות, אני איבדתי קצת מהפשטות הזאת, וגם כי למדתי שיש בי אחריות בהעברת מילים כתובות. ושעליהן להיות מסוגננות כי עשיתי לי שם של כותבת כזאת.

ורגע השראה זה מה שהביא אותי לכאן ואז כי בסוף יומי היא קראה ר' המתוקה ואמרה "שריתי בואי בבקשה אליי לחדר, תסגרי לי את החלון נעשה קר נורא" ואני מביטה החוצה מחלון חדרה ויופי ירושלמי מתוך הוואדי פורץ אל תוכי במכה ור' היקרה אומרת תודה שרית הספרית המתוקה ואז יוצא ואני בוכה ואז יוצא ואני באה לכתוב כאן את הדבר הזה הבא. וכי כמו שורות של אחרים היה רגע החלון הזה, והייתי צריכה להיות מקעקעת את כל זאת. ולדעת זכינו לחיות.